כתבת אורח – הגנת הישוב – מהגנה להתקפה" – מאת יאיר אואננו

כמומחה אבטחה ובעיקר בתחום הגנת היישוב, אני שואל את עצמי מה עוד צריך לקרות כדי שמשהו ישתנה בחשיבה הכללית ובגישה של כלל הגורמים האחראים על ביטחון האזרחים בישובים, ההורים, הילדים, ומשפחות שלמות.

מתוקף תפקידי כרמ"ד בתחום הגנת הישוב, במסגרת מילואים, אני מגיע להרבה מאוד ישובים ומעביר אימונים, חונך ומדריך את הרבש"צ ואת כוח ההגנה והכוננות. השהייה שלי בישובים מאפשרת לי להתבונן וללמוד מהצד על רמת האבטחה. מה שאני רואה בישובים, פרט לאימוני לחימה, לביצורים וטכנולוגיות יקרות ומעולות לכאורה, שלא נותנות מענה ממוקד לאיומים של אותו ישוב, זה חוסר בידע מקצועי מתאים, שגורם לחוסר יכולת של הגורם האנושי להתמודד עם התוצר של הטכנולוגיות וחוסר ניסיון שגורם ליישום עבודה מבצעית ברמה נמוכה מאוד.

אני פוגש הרבה מאוד רבש"צים ובעלי תפקידים בצה"ל ורובם שואלים אותי אם יש בפי "בשורה" או מה יהיה הדבר הבא בהגנת הישוב. 

מנקודת המבט שלי – אין צורך להמציא את הגלגל מחדש כדי לגרום לשינוי המיוחל, מכיוון שאין ולא יהיו בשורות קסם!

הידע המקצועי הנדרש בדחיפות רבה, קיים כבר במערכי אבטחה שונים – כל מה שצריך לעשות זה להחליט, להתאים, לתקצב ולקחת.

יש לטפל באופן יסודי ביכולות המניעה והמוכנות לסיכול של הגורם האנושי במערך הגנת הישוב – כלומר, בהגדרות, בהנחיות, בשיטה, בתכנון, בבקרה, ובהכשרתו ובכשירותו המבצעית הנדרשת לביצוע משימת אבטחה בישוב, ובעיקר מה שייגזר מכך –  יישום עבודת הביטחון השוטף בפועל.

קשה להאמין שבשנת 2017 עדיין עובדים לפי מתכונת ושיטת פעולה לא רלוונטית, שהרבש"צים והשומרים בישובים אינם מקבלים את ההכשרות והתמיכה המקצועית המתאימה ושטכנולוגיות שנרכשות בכסף רב אינן מותאמות לאיומים וליכולות של מערך האבטחה ומהר מאוד הופכות ל"פיל לבן" שלעיתים כבר פוגע ברמת האבטחה של היישוב.

לא יאומן שמערך האבטחה בישוב פועל תחת שלל הנחיות ומגוון דעות שלרוב אינן מעודכנות ולא תמיד ברורות. 

לא יתכן שעדיין אין גורם מנחה אחיד בצה"ל שיתווה מסגרת וכיוון, שינחה ויבקר, יתרגל ויעריך את הרמה המקצועית הנדרשת כדי לבצע את משימת ההגנה בישוב כמענה מתאים לאיומים המאוד מאוד ברורים.

לא יאומן שבשנת 2017 מערך הגנת הישוב עובד ללא תכנית מוגדרת ואחידה לשמירת כשירות מבצעית ברף נדרש, ללא תכנית אימונים ותרגילים למערך השגרה, ללא  תכנית בקרה לבדיקת איכות הביצוע של הגורם האנושי, ללא תכנית אבטחה/ הגנה מפורטת לרמת ניתוח שטח בראיית התוקף והאבטחה, ללא ניתוח האיומים בכל ישוב, בניית המענים באופן ממוקד לכל איום ואיום, ולכל ישוב!!!, שיטה ונהלי עבודה מבצעית לכל עמדה, תכנית חירום וסד"פים לכל תרחיש חירום ברמת הישוב. וזהו רק הבסיס הנדרש כדי להצליח ולהתמודד עם היריב.

האיומים שעל כוח האבטחה להתמודד איתם הם רבים ומגוונים – היריב פועל ע"פ ההיגיון של מערך האבטחה/הגנה והוא מסתמך על התגובות המוכרות לו והסטנדרטיות של המערך הקיים.

לעומת זאת היריב מתמודד עם איום אחד שהוא צריך להתגבר עליו – הסיכוי שיתפס ויפסיד, ושהתגובה מאיש האבטחה תהיה מפתיעה ומהירה ואף קטלנית.

לא אכפת ליריב שיתגלה (הוא  אפילו לא עוקף את המערכות אלא חודר דרכם) וגם לזה היריב נערך שבמקרה של גילוי הוא יפעל בכל מקרה ויפגע בכל הנקרה בדרכו (ראה פיגוע צומת גוש עציון שבה נהרג הקצין גלמן הי"ד – הלוחם הורה לו לעצור כבר מרחוק אך המחבל היה נחוש ושעט אל ריכוז הקהל תוך שהוא עוקף את הלוחם). ומה אתנו, כוחות האבטחה? האם הבנו ממה היריב חושש? האם אנחנו פועלים בהתאם לכך??? או שאנחנו מכסים את עצמינו בשכבות הגנה ובאימוני לחימה בלבד, ומסתמכים על יכולתנו להגיב כשיקרה אירוע?! האם יכול להיות שאנחנו מוותרים על המניעה?

צה"ל מדבר בישובים בשפה של הגנה ולא בשפה של אבטחה, ומגדיר את הישובים בגזרתו כ"נכס חיוני". בתעסוקה מבצעית גזרתית, על מפקד הכוח הצבאי שמגיע לבצע תעסוקה מבצעית בגזרת הישובים "להכיל" את הישובים (את הנכס החיוני) בתוכנית ההגנה הגזרתית הכללית שלו. בפועל בד"כ המ"פ הגזרתי, שמתחלף כל מס חודשים, מנהל שגרת הגנה על הישובים ומנחה את הרבש"צים, בגזרה שהוא כלל לא מכיר ואינו מנצל מספיק את הידע של בעלי התפקידים בהגנה בישוב לתועלת מבצעית מצליחה.

הגיע הזמן להבין שלא נכון להסתמך רק על טכנולוגיות ויכולת הסיכול ע"י מענה של כיתות הכוננות וכוחות הצבא שיגיעו בהמשך לתרחישי טרור והגיע הזמן לעשות שינוי משמעותי ולהפסיק "לסחוט" את יכולות הרבש"צים שהם עיקר העשייה (עושים הכול ..) בשגרה ובחירום בישוב, ולצפות מהם להתייעל, לתכנן, לבנות, לנהל, לבקר, ולצבור ידע וניסיון מקצועי ומבצעי, ללא יעדים ומטרות ברורות ואחידות.

רבש"צים רבים אינם מקבלים את כל הידע הארגוני והמשאבים הנדרשים על מנת לבצע את מלאכת האיתור והמניעה ושאר משימות ההגנה על מתקן חיוני שהוא סמל חיים לאומי, ובשביל לעשות צעד משמעותי וארוך טווח בעניין זה נדרשים שילובי כוחות ופתיחות לשינוי תפיסה:

         א.      התייחסות לכל ישוב אזרחי בהיבטי ביטחון חייב להיות כאל מתקן מאובטח לכל דבר ועניין. כך שחייב שיהיה גוף מנחה בצה"ל שיטווה מדיניות ברורה, אחידה (שונה כמובן לפי כל פיקוד (צפון/מרכז/דרום))

         ב.      חייב להיות בכל ישוב תכנית אבטחה וניתוח שטח ממוקדת לישוב, בהתאמה לדרכי הפעולה יריב והאיומים הרלוונטיים אליו (לכל ישוב דפ"אות שונות)

          ג.       על הכוח הצבאי לעמוד בקשר רציף ושיתוף פעולה מבצעי מלא עם כוח ההגנה בישוב, ולהתייחס אליהם כאל עמדות קצה יעילות, של הכוח הצבאי.

         ד.       רבש"צ שמנהל מערך אבטחה חייב ליישם את תכנית האבטחה ע"י יעדים ומטרות שנקבעים לו בתכנית עבודה מוגדרת, כולל ניצול כל המשאבים שברשותו לטובת היכולת האנושית בישוב.  

         ה.      צה"ל, כבעל הסמכות וקובע מדיניות הביטחון בגזרות הישובים – חייב להבין שמאמצי ההערכות ללחימה והמניעה הטקטית בישובים אינו מספיק ולכן צריך לרכז מאמץ מחשבתי בהעצמת היכולות האנושיות במעגלי האיתור והמניעה וכן טיפול מקצועי בכל אירוע חריג או פעילות חריגה שיכולה להוות רכיב או חלק מתמונה שלמה בהתארגנות לאירוע טרור.

לסיכום,
כל בר דעת מבין שאירועי הטרור המתרחשים שוב ושוב ביישובים הינם תוצאה של יריב נחוש ורמת אבטחה נמוכה. תחום הגנת היישובים חי וקיים אבל אינו מצליח להתמודד ביעילות מול היריב בעיקר בגלל חוסר בהגדרות נכונות, בתכנית אבטחה מקצועית ובאימון הכוחות ותרגול מעשי של עבודה מבצעית באיתור, מניעה, וסיכול.   כל עוד המצב הנוכחי ימשיך, היריב ימשיך להכות באזרחים ובחיילים. יש מה לעשות וניתן לעשות על מנת לשפר את המצב הקיים. כולי תקווה שמקבלי ההחלטות ישכילו סוף סוף לקחת את הנושא ברצינות הראויה ולו רק על מנת לאפשר לתושבים בישובים לחיות את חייהם בהשקט ובבטחה.