מחיר השגרה – הזעזוע של היום הופך לנורמה של המחר

השבוע פרסמתי פוסט עם התמונה של המחבלת שדקרה אזרח בירושלים. המחבלת נעצרה לאחר ביצוע הדקירה על ידי כוחות הביטחון והובלה על ידם לרכב שייקח אותה להמשך תהליך הטיפול בעניינה:

זה מה שכתבתי בפוסט:

 

זו תמונתה של האישה שדקרה היום אזרח ישראלי ליד שער שכם. התמונה הזו צולמה זמן מה אחרי שכבר הספיקה לבצע את הדקירה. אם לא הייתי יודע שהאישה הזו מחבלת שדקרה אזרח חף מפשע לפני זמן קצר, הייתי מסתכל על התמונה הזו וחושב לעצמי שכנראה השוטרים חשדו בה במשהו ופשוט עצרו אותה לחקירה. כמובן שזה לא המצב. האישה שבתמונה, שנראית טיפה מחויכת ונינוחה, היא מחבלת שיצאה היום מביתה כדי לדקור ולהרוג אזרח ישראלי חף מפשע. אני יודע שחסרים לי הרבה מאוד פרטים על מה שקרה באירוע מרגע שהחלה לדקור ועד התמונה הזו אבל את האמת, זה לא מעניין אותי כל כך. ככה נראית מחבלת בישראל 2017 אחרי שדקרה אזרחי ישראלי חף מפשע. לי זה נראה לא הגיוני. כשמחבלים הפועלים בישראל יודעים שזה יהיה מצבם אחרי שביצעו את זממם, אין סיבה שיפסיקו לרצות לרצוח אותנו. אותי מעניינים רק אזרחי ישראל ולא אף אחד אחר ולכן אם נהלי פתיחת האש כנגד מחבל או מחבלת מביאים בסיומם לתמונה הזו או דומים לה אז חלה עלינו החובה לשנותם מיד ויפה שעה אחת קודם. אני לרגע לא אומר שצריך להוציא מחבלים להורג ללא קשר לשלב האירוע אבל כן חושב שכדאי להתחיל למנוע אפשרות לצילומים כאלה שאחריהם מתפרסמות תמונות מהסוג הזה בכל כלי התקשורת.

 

התגובות השונות שקיבלתי ובעיקר אלו אשר נמנעו מלהתייחס לאפשרות שאומרת שמחבל/ת צריכים לסיים אחרת אירוע כזה, חיזקו אצלי עוד יותר את ההבנה של הגדרת השגרה בחיינו ואת המחיר המסוכן שאנחנו משלמים בעקבותיה.

 

זו ההגדרה היבשה של המושג "שגרה":

 

פעולה, התנהגות, התרחשות וכד' החוזרות על עצמן בדרך ובזמן קבועים.

 

שגרה הוא סדר הפעילות הקבוע של ארגון או אדם, להבדיל מסדר הפעילות בעת חירום.

יש מי ששגרת יומו קבועה יחסית – שעות קבועות להשכמה ולשינה, לאכילה, לעבודה, למנוחה ולבילוי, ויש מי ששגרת יומו קבועה פחות, אך עדיין יש בה מרכיבים קבועים. בנוסף לשגרת ימי החול מתקיימת גם שגרת ימי המנוחה השבועית, השונה משגרת ימי החול.

ביחידה צבאית, שגרה היא פעילות היחידה בזמן שאינה נלחמת, פעילות הכוללת אימונים, הצטיידות, מנוחה וכדומה. פעילות שגרה זו מופרת כאשר אירוע מסוים, ביוזמת האויב או ביוזמת היחידה, מצריך פעילות מלחמתית של היחידה. עם סיום האירוע מתקיימת חזרה לשגרה (חזל"ש).

בגופי הצלה למיניהם, כגון מכבי אש או מגן דוד אדום, יציאה מהשגרה מתרחשת כאשר הם מוזעקים לפעולת הצלה, שלקראתה נערכו בזמן השגרה.

אני טוען שקבלת ההחלטות, כחלק ממדיניות הממשלה וגופי הביטחון השונים שפועלים במדינה דמוקרטית, לוקחת חלק חשוב וקריטי בשגרה היומיומית ומשפיעה באופן ישיר על התנהגותו של היריב שלנו ועל ההתנהגות שלנו כאזרחים.

מדינת ישראל נמצאת בשגרת מלחמה מיום הקמתה ועד עצם היום הזה. מלחמה יכולה להיות נגד מדינת אויב ותערך כמה ימים בעוצמה גבוהה ויכולה להיות נגד אויב מבית ותערך לסירוגין אבל כל הזמן. בשני המקרים מי שמשלם את מחיר המלחמה זה אנחנו אזרחי מדינת ישראל.

טענתי בעבר ואני עדיין טוען שבכל הקשור להתמודדות עם אויבנו מבחוץ ומבית, מדינת ישראל לוקחת את הדמוקרטיה לקצה החיובי בלבד ובכך מאבדת מכוח ההרתעה, מבלבלת את אנשי הביטחון הפועלים בשטחה, מאפשרת ליריב לפעול שוש ושוב ללא חשש ומעמידה את אזרחיה בסכנה תמידית.

במדינה דמוקרטית קיים בין היתר חופש הביטוי וטוב שכך, אבל לדעתי כאשר הוא מתחיל לפגוע בביטחון המדינה עצמה ואזרחיה משהו במשוואה של הדמוקרטיה לא נכון ולא עובד.

כדי להסביר למה אני מתכוון, נחזור לתמונתה של המחבלת ולחלק מהתגובות שקיבלתי שטוענות שזה ממש בסדר שכך היא תסיים אירוע שבו היא יצאה להרוג בדקירת סכין אזרח אחר ולו רק בגלל שהבינה שאם תזרוק את הסכין מיד לאחר הדקירה ותעמוד ולא תמשיך לתקוף אז אף אחד לא יפגע בה.

תסתכלו שוב על התמונה של האישה הזו ותגידו לעצמכם האם זו המציאות השגרתית שבה אתם מוכנים להמשיך לחיות? מציאות שבה אזרחית המדינה הופכת את עצמה למחבלת שיוצאת לחפש אחר הטרף שלה בדמות אזרח ישראלי אחר על מנת לרצוח אותו בדקירות סכין ומתוך ידיעה שאם תעשה זאת נכון אף תצליח להישאר בחיים ומי יודע אולי אפילו להשתחרר באיזו עסקה עתידית.

 

זה מה שכתבתי בפוסט:

 

זו תמונתה של האישה שדקרה היום אזרח ישראלי ליד שער שכם. התמונה הזו צולמה זמן מה אחרי שכבר הספיקה לבצע את הדקירה. אם לא הייתי יודע שהאישה הזו מחבלת שדקרה אזרח חף מפשע לפני זמן קצר, הייתי מסתכל על התמונה הזו וחושב לעצמי שכנראה השוטרים חשדו בה במשהו ופשוט עצרו אותה לחקירה. כמובן שזה לא המצב. האישה שבתמונה, שנראית טיפה מחויכת ונינוחה, היא מחבלת שיצאה היום מביתה כדי לדקור ולהרוג אזרח ישראלי חף מפשע. אני יודע שחסרים לי הרבה מאוד פרטים על מה שקרה באירוע מרגע שהחלה לדקור ועד התמונה הזו אבל את האמת, זה לא מעניין אותי כל כך. ככה נראית מחבלת בישראל 2017 אחרי שדקרה אזרחי ישראלי חף מפשע. לי זה נראה לא הגיוני. כשמחבלים הפועלים בישראל יודעים שזה יהיה מצבם אחרי שביצעו את זממם, אין סיבה שיפסיקו לרצות לרצוח אותנו. אותי מעניינים רק אזרחי ישראל ולא אף אחד אחר ולכן אם נהלי פתיחת האש כנגד מחבל או מחבלת מביאים בסיומם לתמונה הזו או דומים לה אז חלה עלינו החובה לשנותם מיד ויפה שעה אחת קודם. אני לרגע לא אומר שצריך להוציא מחבלים להורג ללא קשר לשלב האירוע אבל כן חושב שכדאי להתחיל למנוע אפשרות לצילומים כאלה שאחריהם מתפרסמות תמונות מהסוג הזה בכל כלי התקשורת.

 

התגובות השונות שקיבלתי ובעיקר אלו אשר נמנעו מלהתייחס לאפשרות שאומרת שמחבל/ת צריכים לסיים אחרת אירוע כזה, חיזקו אצלי עוד יותר את ההבנה של הגדרת השגרה בחיינו ואת המחיר המסוכן שאנחנו משלמים בעקבותיה.

 

זו ההגדרה היבשה של המושג "שגרה":

 

פעולה, התנהגות, התרחשות וכד' החוזרות על עצמן בדרך ובזמן קבועים.

 

שגרה הוא סדר הפעילות הקבוע של ארגון או אדם, להבדיל מסדר הפעילות בעת חירום.

יש מי ששגרת יומו קבועה יחסית – שעות קבועות להשכמה ולשינה, לאכילה, לעבודה, למנוחה ולבילוי, ויש מי ששגרת יומו קבועה פחות, אך עדיין יש בה מרכיבים קבועים. בנוסף לשגרת ימי החול מתקיימת גם שגרת ימי המנוחה השבועית, השונה משגרת ימי החול.

ביחידה צבאית, שגרה היא פעילות היחידה בזמן שאינה נלחמת, פעילות הכוללת אימונים, הצטיידות, מנוחה וכדומה. פעילות שגרה זו מופרת כאשר אירוע מסוים, ביוזמת האויב או ביוזמת היחידה, מצריך פעילות מלחמתית של היחידה. עם סיום האירוע מתקיימת חזרה לשגרה (חזל"ש).

בגופי הצלה למיניהם, כגון מכבי אש או מגן דוד אדום, יציאה מהשגרה מתרחשת כאשר הם מוזעקים לפעולת הצלה, שלקראתה נערכו בזמן השגרה.

אני טוען שקבלת ההחלטות, כחלק ממדיניות הממשלה וגופי הביטחון השונים שפועלים במדינה דמוקרטית, לוקחת חלק חשוב וקריטי בשגרה היומיומית ומשפיעה באופן ישיר על התנהגותו של היריב שלנו ועל ההתנהגות שלנו כאזרחים.

מדינת ישראל נמצאת בשגרת מלחמה מיום הקמתה ועד עצם היום הזה. מלחמה יכולה להיות נגד מדינת אויב ותערך כמה ימים בעוצמה גבוהה ויכולה להיות נגד אויב מבית ותערך לסירוגין אבל כל הזמן. בשני המקרים מי שמשלם את מחיר המלחמה זה אנחנו אזרחי מדינת ישראל.

טענתי בעבר ואני עדיין טוען שבכל הקשור להתמודדות עם אויבנו מבחוץ ומבית, מדינת ישראל לוקחת את הדמוקרטיה לקצה החיובי בלבד ובכך מאבדת מכוח ההרתעה, מבלבלת את אנשי הביטחון הפועלים בשטחה, מאפשרת ליריב לפעול שוש ושוב ללא חשש ומעמידה את אזרחיה בסכנה תמידית.

במדינה דמוקרטית קיים בין היתר חופש הביטוי וטוב שכך, אבל לדעתי כאשר הוא מתחיל לפגוע בביטחון המדינה עצמה ואזרחיה משהו במשוואה של הדמוקרטיה לא נכון ולא עובד.

כדי להסביר למה אני מתכוון, נחזור לתמונתה של המחבלת ולחלק מהתגובות שקיבלתי שטוענות שזה ממש בסדר שכך היא תסיים אירוע שבו היא יצאה להרוג בדקירת סכין אזרח אחר ולו רק בגלל שהבינה שאם תזרוק את הסכין מיד לאחר הדקירה ותעמוד ולא תמשיך לתקוף אז אף אחד לא יפגע בה.

תסתכלו שוב על התמונה של האישה הזו ותגידו לעצמכם האם זו המציאות השגרתית שבה אתם מוכנים להמשיך לחיות? מציאות שבה אזרחית המדינה הופכת את עצמה למחבלת שיוצאת לחפש אחר הטרף שלה בדמות אזרח ישראלי אחר על מנת לרצוח אותו בדקירות סכין ומתוך ידיעה שאם תעשה זאת נכון אף תצליח להישאר בחיים ומי יודע אולי אפילו להשתחרר באיזו עסקה עתידית.

 

המחבלת הזו העזה לצאת מביתה עם סכין מתוך כוונה לרצוח אזרחים אחרים, רק בגלל המציאות העגומה שנוצרה בישראל בעקבות השגרה ותוצאותיה. זו התוצאה של השגרה. זה המחיר של השגרה. שגרה שנוצרה במו ידנו, המנהיגים והאזרחים.

עכשיו תסתכלו שוב בתמונתה של המחבלת ותשאלו את עצמכם האם הבעת הפנים, הנינוחות והשלווה שהיא משדרת לכם מסתדרים עם הדרך שמופעלת כיום נגד מחבלים הפועלים מבפנים? האם המצב מתאים לדרך שבה אתם מדמיינים את המדינה שבה אתם חיים? האם אתם עושים משהו כדי להתמודד עם השגרה?

האם אתם באמת מבינים שההתנהגות השגרתית שלנו היא זו שמכתיבה את מה שיקרה מחר? האם אתם באמת מבינים שמחיר השגרה הופך את הזעזוע של היום לנורמה של מחר?

לדעתי, הגיע הזמן שלקראת חגיגות שנת ה – 70 של מדינת ישראל נפסיק להגיד שלמרות המציאות העגומה שבה אנחנו חיים אנחנו מצליחים להתקדם ונתחיל לעשות סדר. סדר שיגדיר מחדש את מדינת ישראל כדמוקרטיה ערכית ומוסרית מצד אחד אבל בעלת הרתעה חזקה ולא סלחנית כלל כלפי מחבלים מצד שני.

ולסיכום:

אם אני הייתי בין מקבלי ההחלטות במדינה והיו שואלים את דעתי, הייתי אומר שכתוצאה מקבלת החלטות שגויה לאורך שנים מדינת ישראל איבדה את כוח ההרתעה שלה והגיעה למצב של רפיסות בהתמודדות מול היריבים מבית ולכן הגיע הזמן להחזיר ולחזק מחדש את ההרתעה על ידי חקיקת חוק שקובע עונש מוות למחבלים. כן כן, במדינת ישראל הדמוקרטית יקבע עונש מוות למחבלים על מנת להצליח ולהגן על אזרחיה שומרי החוק!!! 
התוצאה הסופית של מחבל/ת היא מוות או כתוצאה מתגובת כוחות הביטחון בשטח בהתאם לסמכויות שנתנו להם או לאחר מכן במתן עונש מוות בבית משפט. בטווח שבין שני המצבים האלה, יפעלו כוחות הביטחון ביד קשה וימנעו מהמחבל/ת אפשרות לגאווה מכל סוג שהיא.
 

 

זכרו ש"אבטחה צריך לקיים" על בסיס חוקים חדים, חזקים, יציבים ולא סלחניים כלפי מי שמפר אותם

חשיבותו של השוטר/החייל/המאבטח ה"קטן" במערכת

כמעט כל הפיגועים ואירועי החירום שהתרחשו בישראל, ממחישים שוב ושוב את חשיבותו הרבה של העובד ה"קטן" הממוקם בבסיס הפירמידה ומבצע את העבודה השחורה בשטח. כמעט כולם פוגשים את אותו שוטר/חייל/מאבטח אשר נשלחים לשטח על מנת לבצע את התכנית המבצעית אשר נכתבה על ידי מי שממוקם בחלקים העליונים של אותה פירמידה. כמו בבניין, גם בפירמידה, הבסיס מוגדר כיסודות אשר עליהם אפשר להניח את שאר החלקים. כמו בבניין, אם היסודות יהיו רעועים תהיה סכנה ממשית לקריסה כללית וקטלנית. לכן, למרות שהבסיס מורכב ממספר רב של עובדים המוגדרים כבעלי תפקידים זוטרים וקטנים במערכת, הם אינם באמת מתאימים למשמעות המילה קטן ובפועל הם אלה שמחזיקים את כל מה שנמצא מעליהם, הם אלה שמניעים את כל גלגלי המערכת והם החשובים ביותר.

מערכת בריאה אשר מבינה את חשיבותם של העובדים הממוקמים בבסיס הפירמידה, תשקיעה בהם את מירב המשאבים העומדים לרשותה במטרה להפיכתם למקצוענים אשר יכולים להתמודד בצורה מיטבית עם האירועים בשגרה ובחירום המתרחשים בגזרה בה הם מוצבים. במערכת בריאה, כל מי שנמצא מעל שכבת הבסיס, מוגדר כמי שייעודו לבנות ולתת שירות לכל אותם עובדים הממוקמים בה. זה מתחיל במי שיושב/ת בראש הפירמידה וממשיך בשכבת המטה ובשכבת המפקדים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, חייבים לדאוג שהבסיס יישאר שלם, חזק ויציב וללא סדקים ו/או שברים.

מדובר במשימה קשה ומאתגרת אשר מחייבת עבודה רציפה המבוססת על תורת עבודה, הנחות עבודה ונהלים הכתובים נכון, ברורים ומובנים לכל העובדים במערכת ובמיוחד לאלו המבצעים את המשימה בפועל בשטח. שליחה של שוטר/חייל/מאבטח לביצוע משימה בשטח ללא ידע והכשרה מקצועיים וללא הכלים הדרושים והנכונים, תוביל לרמת ביצוע נמוכה אשר לא תספיק ולא תצליח להתמודד עם היריב ובכך תעניק לו יתרון משמעותי שיגרום לתוצאה קשה אשר תיצור סדקים ושברים בבסיס הפירמידה ובכך תסכן את יציבותם של כל חלקי המערכת המוצבים מעל. במערכות גדולות, כמו המשטרה, הצבא, השב"כ והאבטחה האזרחית, מימוש הייעוד בצורה מדוייקת בקרב כל בעלי הפקידים הממוקמים מעל הבסיס חשובים כפליים בעיקר בגלל משמעות הכישלון בשטח וגם כי רמת הביצוע של שכבת הבסיס יכולה להשפיע בקלות על עתידם של בעלי התפקידים בשכבות העליונות.

ברצוני להביא דוגמא עדכנית מעבודתי במסגרת המכביה ה – 20 אשר מוגדרת כמערכת אזרחית גדולה יחסית שבשיאה מוציאה לפועל במשך כשבועיים את התכנית המבצעית שהוכנה במשך כשנתיים עלי ידי מספר גדול של עובדים בפריסה ארצית רחבה. גם במכביה, כמו בגופי הביטחון השונים, מי שביצע את התכנית המבצעית בשטח הם אותם עובדים הממוקמים בבסיס הפירמידה – מנהלי מתקני ספורט, מאבטחים, סדרנים, נהגי אוטובוסים, ספקי מזון, רופאים, פרמדיקים ועוד רבים אחרים. כל העיניים של ה"לקוחות" הספורטאים במכביה ושל כל בעלי התפקידים שמעל הבסיס היו נשואות במשך השבועיים הגורליים לעבר קבוצת העובדים הזו. לכן, בכל הקשור לארגון כמו המכביה, צריך לשאול את השאלה האם זה הגיוני לעבוד במרץ במשך כשנתיים על הכנת התכנית המבצעית וכל מה שבתוכה ולהשקיע כשלושה שבועות בלבד במצטבר בהכשרה והכנת כלל עובדי השטח לתפקידם הייעודי במכביה. לא צריך לחכות לתחילת ההכנות לקראת המכביה הבאה שתתרחש בעוד ארבע שנים כדי לדעת שהתשובה לשאלה היא לא אחד גדול. בפועל, ההכנה וההכשרה הקצרים גרמו לכך שחלק גדול מאותם עובדי שטח זוטרים יצאו לביצוע המשימה לא מוכנים ובמהלך הניסיון וההתמודדות עם השגרה, החריגים והחירום הם אמנם עשו ככל שביכולתם אבל לרוב לא יכלו לתת פתרונות נכונים וטובים מבלי לפנות לעזרה מבעלי תפקידים שהיו מעליהם. כעקרון, אין כמובן בעיה עם העובדה שעובד זוטר פונה בבקשת עזרה לבעל תפקיד שמעליו כל עוד מדובר במינון נכון והגיוני שלא גורם לכך שאותו בעל תפקיד עליון הוא זה שבשורה התחתונה מבצע את המשימה ושכמות הפניות מתחילה להתיש את המערכת הכללית.

כדי שהעבודה בשטח תתבצע בצורה מקצועית ונכונה, חייבים לבנות הכשרה אשר מתאימה למאפייני התפקיד שהוגדר וכוללת חלק עיוני וחלק מעשי בשטח ובשאיפה שיהיה בשטח האמיתי ולא באיזושהי כיתה סגורה. הכשרה מקצועית חייבת לכלול סימולציות המדמות את מירב התרחישים השונים שסביר להניח שיתרחשו במהלך ביצוע המשימה.

נחזור לכוחות הביטחון השונים בישראל אשר נשלחים לביצוע משימות קשות ומאתגרות בגזרות שונות ומשתנות אשר מצויים בהן יריבים אמיצים ומתוחכמים שמצליחים לא פעם לזהות את נקודות התורפה ולתקוף דרכן ובהן.

כוח ביטחון שעומד בשטח עם הגב לדפ"א עושה זאת או מחוסר ידע או מתוצאה של שגרה שוחקת ומעייפת. שתי האפשרויות הן תוצאה של כישלון בעלי התפקידים הממוקמים בשכבות העליונות של הפירמידה מכיוון שטעו ברמת ובמאפייני ההכשרה וכשלו ביכולות הפיקוד והשליטה בשטח. במערכות גדולות חייבים למצוא את האיזון בין הרצון לתת לעובד הזוטר חופש פעולה ושיקול דעת לבין הרצון שהמשימה תתבצע ללא טעויות ותקלות. ההגעה לאיזון הנכון תלויה כמובן ברמת כוח האדם, במאפייני השטח ובהגדרת הדפ"אות והיריב הפוטנציאלי והכי חשוב בהבנה וביכולת לשמור עליו כל יום וכל היום.

כל מה שנשאר לכם לעשות, זה להתחיל ולבדוק את המערכת שלכם ואת עצמכם כדי להיות מסוגלים לענות על השאלה החשובה ביותר שהיא האם כלל העובדי הזוטרים וה"קטנים" שמתחתכם אכן עברו הכשרה מקצועית נכונה ששולחת אותם מוכנים לביצוע המשימה בשטח. אם התשובה היא כן אז פשוט תמשיכו להשקיע מאמצים בשליטה ופיקוח אבל אם התשובה היא לא אז תמהרו לבנות הכשרה חדשה מקצועית ונכונה ותתחילו מחדש להכשיר את העובדים שלכם.

זכרו ש"אבטחה צריך לקיים" תוך השקעת מירב המשאבים בעובד הזוטר וה"קטן"