בפגיעה מטווח קצר, אין למאבטח צמוד (אין מאבטח צמד) זמן לבזבז והוא חייב לפעול בנחישות כנגד היריב, תוך ביצוע חציצה בינו לבין האישיות. בשלב הזה המאבטח ממוקד מטרה והמטרה הינה היריב. המאבטח לא מסתכל לאחור בתקווה שהאישיות שמע והבין שהתחילה תקיפה נגדו ופעל בעצמו בדרך של ירידה במקום או חילוץ עצמי למקום מבטחים. אני טוען, שבתקיפה מטווח קרוב, המאבטח הצמוד לא באמת יכול לדעת מה מהות התקיפה כל עוד אינה כוללת שימוש באמצעי יורה שמשמיע רעש ברור של ירי ולכן אין לו ולא תהיה לו את הפריבילגיה לעצור ולבדוק במה השתמש היריב לצורך התקיפה.
באבטחת אישים אי אפשר לחכות ולבדוק מה זה החומר שנזרק לעבר האישיות, אין את שלב הבדיעבד ולכן פועלים באותה דרך באותה תגובה. הרי כשהתברר שמדובר בחומר קטלני יגדירו את האירוע כתקרית לכל דבר ולכן עדיף להגדיר אותה כך לפני ולא אחרי.
צפיתם בסרטון הפגיעה בברלוסקוני – האם זו לא תקרית לכל דבר? את תוצאת פעולת היריב, המאבטח רואה ומבין רק אחרי שסיים לנטרל אותו וחזר לאישיות (אני לא נכנס עכשיו למצבים שבהם המאבטח בוחר להישאר עם האישיות).
לדעתי האישית, יריב אשר בוחר לפצוע אישיות או אף להתנקש בחייו יוצא לפעולה בידיעה שיתכן וימות כתוצאה מתגובת המאבטחים. יריב כזה מוכן למות למען מטרת הפגיעה באישיות וכנראה שמבין מהתנקשויות שבוצעו לפניו שהסיכוי לכך גבוהה מאוד. חשיבת היריב צריכה להיות מוגדרת כהנחת עבודה מרכזית והינה משפיעה גם עליו וגם על המאבטחים. המאבטחים מסיקים מהנחת העבודה הזו שהיריב נחוש ומוכן ללכת עד הסוף והיריב מסיק שהמאבטחים לא אמורים לרחם עליו וילחמו בנחישות נגדו. פעולת המאבטחים משפיעה גם על יריבים פוטנציאליים, כאלה שנמצאים בשלב החשיבה על ביצוע התנקשות באישיות, בכך שבוחנים את עצמם האם הם באמת מוכנים למות למען המטרה ולכן ברור שבשלב זה ישנם לא מעט שפשוט מוותרים על הרעיון.
תגובה כזו מצד המאבטחים לא מרתיעה יריבים פוטנציאליים: