התנקשויות במנהיגים ורצח פוליטי בראי ההיסטוריה – דר' שי נחושתאי

התנקשויות במנהיגים  ורצח פוליטי בראי ההיסטוריה

דר' שי נחושתאי

ההתנקשויות והרציחות הפוליטיות מלוות את ההיסטוריה האנושית מתקופות קדומות. כך נרצחו מלכים, נשיאים וראשי מדינות, מנהיגים פוליטיים וצבאיים, שרים ואפילו אפיפיורים.

במאמר זה נבחין בין התנקשות בדמות פוליטית – הנעשית ע"י גורמים החיצוניים למדינה – אויבי המדינה,  לבין רצח פוליטי – המבוצע על ידי גורמים פנימיים (אזרחיים וצבאיים) בתוך המדינה. המאמר יבחן אירועי רצח מפורסמים שנעשו, החל מתקופת התנ"ך ועד ימינו אלה, ובתיאור המעשים נוכל לבחון את הסיבות והנסיבות לרצח, מי היו הרוצחים, האם פעולתם השפיעה לטווח קצר/ ארוך וכד'.

התנקשות בדמות פוליטית ורצח פוליטי

יוזמי ההתנקשות והרצח הפוליטיים מבקשים, בעצם פגיעתם בנציגי המשטר ומסמליו,  להשיג במעשם מטרה פוליטית/ צבאית, בעלת הד והשפעה רחבים, שהיא שינוי דרך פוליטית-אידיאולוגית או אף ערעור/ חיסול השלטון/ משפחת המלוכה, שכנגדם הם יוצאים, מתוך כוונה לשנות את מהלכי ההיסטוריה. לגביהם פעולת הרצח/ ההתנקשות, המנוגדת לחוק ולערכיו והיוצרת בחברה הדמוקרטית "פצע" מתמשך בלגיטימיות של שלטון החוק, היא מעשה לגיטימי, המוצדק בטיעונים אידיאולוגיים/ ערכיים, ובעיקר כשהוא נעשה תוך תכנון קר ולא מתלהם. המעשים הללו בוצעו הן על ידי יחידים, שפעלו על דעת עצמם, והן על ידי תנועות/ ארגונים פוליטיים/ אידיאולוגיים, גם בחברות בעלות משטר סמכותני (מלוכה, דיקטטורה) וכן בחברות בעלות משטר דמוקרטי (שבהן ,כאמור, הפגיעה רבה יותר בהיבט החברתי/ערכי). ראוי לציין, כי במשטר דיקטטורי, שבו השליט מפעיל מערכת טרור פוליטית, יש כאלה המצדיקים רצח פוליטי, בתואנה שגם מעשי השליט אינם חוקיים.

תקופת התנ"ך

ההתנקשות הפוליטית הראשונה המתועדת היא מעשהו של אהוד בן גרא – "בן הימיני איש אטר יד ימינו", שבמעשה ערמה רצח בחרב את עגלון מלך מואב, ששלט על ישראל, ובהמשך הכניע, יחד עם בני אפרים, את מואב "ותשקוט הארץ שמונים שנה" (ספר שופטים, ג', 14-30 ). מקרהו של אהוד בן גרא הוא מקרה קלאסי של התנקשות פוליטית (רצח מלך) על ידי אויב חיצוני.

באותו הקשר ניתן לראות גם את רצח סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, על ידי יעל "אשת חבר הקיני", כפי שמתואר בספר שופטים, 11-24 .

לעומת זאת, במקרה המפורסם של גדליהו בן אחיקם (מלכים ב', כ"ה, 22-27 ),  אנו מדברים על רצח פוליטי בהיבטיו המובהקים (אנשים מהעם, ממפלגה אחרת, בעלי דעות הפוכות למנהיג הממונה, שבמעשה הרצח מנסים לשנות מצב פוליטי ב"מדינה").גדליהו, ממשפחות האליטה הירושלמית, מונה לאחר חורבן בית המקדש (586 לפנה"ס) על ידי הבבלים למושל יהודה. ישמעאל בן נתניהו, ששאף למרוד בבבלים בעזרת העמים השכנים, רצח אותו בערמה בביתו שבמצפה. במעשהו זה גרם לגלות ולהתרוקנות א"י מיושביה, שנשארו בה לאחר החורבן. לציון הרצח (ולתוצאותיו) נקבע יום צום ואבל – "צום גדליהו" ב- ג' בתשרי.

תקופת רומא

הרצח הפוליטי המפורסם ביותר ברומא, שהיה בעל השפעות פוליטיות ותודעתיות רבות מאד, היה הירצחו של יוליוס קיסר – שר צבא ומדינאי רומי מזהיר, ב- 15 למרץ שנת 44 לפנה"ס. קבוצת סנטורים, בראשות ברוטוס וקסיוס, שרצו להציל את הרפובליקה, החליטה לרצחו לפני שיכריז על עצמו כקיסר, אך העם יצא כנגדם לאחר הרצח (נאום אנטוניוס) וכעבור מספר שנים הוכתר הנכד של אחותו (אוקטבינוס/אוגוסטוס ) כקיסר.

אלף השנים הראשונות לספירה

על פי ספרו של אמיל פוירשטין – רציחות פוליטיות במאה העשרים (ירושלים, בית ההוצאה כתר ,1986 ) – נרצחו באלף השנים הראשונות לספירה לא פחות מ- 5 קיסרים רומיים ו- 12 אפיפיורים, כמו גם מלכים ונסיכים רבים, ביניהם אף אטילה ההוני.

העת החדשה – המאות ה- 18 – 20 (עד 1945)

התקופה המודרנית היתה "עשירה"  בהתנקשויות וברציחות פוליטיות, שמידת השפעתן על מהלך ההיסטוריה מותנית בבחירה באחת משתי הגישות המנוגדות בהיסטוריה:

המנהיג כיוצר תהליכים היסטוריים, שעם הסתלקותו משתנה המהלך שיצר.

  • התהליכים ההיסטוריים (מדיניים, כלכליים וחברתיים) שאותם מבטאים המנהיגים 
    במעשיהם – כיוצרי המציאות ההיסטורית.

עשרות רבות של מלכים, צארים, קיסרים ונסיכים, נשיאים, ראשי ממשלות ומנהיגים פוליטיים נרצחו במהלך 250 השנים האחרונות, ובעיקר במאה ה- 20. נציין בקצרה את הרציחות הפוליטיות שנעשו בתקופת המהפכה הצרפתית ובמשטר הטירור היעקוביני (שחלקן נעשו לאור משפטים -כולל המלך לואי ה- 16 , מארה ורובספייר), רצח מלך שוודיה (1792), רציחתם של הצארים הרוסיים – פבל  ה- 1 (9/2/1801 ), אלכסנדר ה- 2 (מרץ 1881 ) וניקולאי ה- 2 ומשפחתו (16/7/1918 ), התנקשויות פוליטיות באירלנד –  למשל ב- 1882 של המזכירים לעניני אירלנד ורצח ראש הממשלה (למעשה) מייקל קולינס בידי טרוריסטים איריים ב- אוגוסט 1922, רצח המלך אלכסנדר בסרביה (1903), ההתנקשות הפוליטית המפורסמת ביורש העצר האוסטרי – הארכידוכס פרנץ פרדיננד – ורעייתו בידי המתנקש הסרבי גברילו פרינציפ ב- 28/6/1914, שהביאה, בתהליך קצר, לפתיחת מלחה"ע ה- 1 , הרציחות של הנשיאים האמריקאיים –  אברהם לינקולן בתיאטרון בוושינגטון ב- 4/4/1865 בידי השחקן הגזען ג'ון וילקס בות' , על רקע ביטול העבדות, וויליאם מק-קינלי בבפלו ב- 14/9/01 בידי האנרכיסט צולגוש, רציחתם של רוזה לוקסמבורג (יהודיה) וקרל ליבקנכט הקומוניסטים בברלין ב- 15/1/1919 , כמו גם של  שר החוץ הגרמני ולטר רתנאו (יהודי) ב- 24/6/1922 בידי לאומנים גרמניים, והמשכן בתקופה הנאצית וכמובן הרציחות הפוליטיות בברה"מ בימי שלטונו של סטאלין – כולל רצח לב טרוצקי במקסיקו סיטי ב- 20/8/1940 בידי הסוכן הסובייטי רמון מרקדר.

התקופה שלאחר 1945

התקופה שלאחר מלחה"ע ה- 2 אופיינה בהתנקשויות וברציחות פוליטיות רבות בעקבות "המלחמה הקרה" בין מערב למזרח, כמו גם על רקע הקמתן של מדינות חדשות רבות בעולם והמאבקים הפנימיים על השלטון בהן.

במדינות רבות בדרום אמריקה, אסיה ואפריקה התחוללו הפיכות רבות, שאחד ממאפייניהן היה הרצח הפוליטי. כך , למשל, בצ'ילי – חיסול סלוודור איינדה השמאלני ב- 1973 בהפיכתו של אוגוסטו פינושה, רציחתו של ראש ממשלת גרנדה בישופ ב- 19/10/1983, שגררה בעקבותיה פלישה אמריקאית לאי, רצח פטריס לומומבה – ראש הממשלה המודח בקונגו ב- 17/1/1961 , בהודו – רצח מהטמה גנדי – סמל האיפוק, הסובלנות, הפייסנות ורדיפת השלום בניו דלהי, הודו, ב- 30/1/1948 , בידי נתורם ויניה גודסה – קנאי הינדי, שחשב, כי רצח גנדי יביא לאיחוד הודו עם פקיסטן (וכמובן טעה), וכן רצח הגב' אינדירה גנדי – ראש הממשלה ב- 31/10/1984 בידי אחד משומרי ראשה הסיקים (על רקע מאבקי הדמים בין הינדים לסיקים סביב מקדש אמריצר), רצח ראש הממשלה הוייטנאמי נגו דיין דים ב- 1/11/1963 ורצח המנהיג הפוליטי בנינו אקינו ב 1985 –  בפיליפינים, בידי אנשי הנשיא מרקוס.

גם אירופה סבלה מהתנקשויות ורציחות פוליטיות: בפראג, צ'כיה, נרצח השר והמנהיג יאן מסריק ב- 10/3/1948 על ידי המשטר הקומוניסטי (רצח שהכה בתדהמה את הצ'כים), באיטליה רצחו "הבריגדות האדומות" האנרכיסטיות את ראש הממשלה אלדו מורו בשנות ה- 80' , בשוודיה נרצח ראש הממשלה אולף פאלמה ב- 28/2/1983 , כנראה בידי לאומן שוודי, שהתנגד לדעותיו השמאליות, בגרמניה רצחו אנשי הארגון הקיצוני באדר-מיינהוף פוליטיקאים רבים, באנגליה נרצח בשנת 1979 בפיצוץ ביכטה הרוזן לואי מאונטבאטן, מי שהי שר הימיה הבריטי ומשנה –למלך הודו ודודו של הנסיך צ'ארלס, והרשימה עוד ארוכה.

בארה"ב – "ערש הדמוקרטיה" – המשיכו הרציחות הפוליטיות גם לאחר 1945 . הנשיא הצעיר ג'ון פיצ'גרלד קנדי נרצח בדאלאס, טקסס, ב- 22/11/1963 במעשה שהרעיד את אמריקה ואת העולם כולו (ועד היום יש טענטת שונות לגבי זהות רוצחו), וחמש שנים מאוחר יותר- ב- 5/6/1968, נרצח אחיו, הסנטור רוברט קנדי בלוס אנג'לס בידי האמריקאי-הפלסטיני סירחאן סירחאן, שחשב לקדם בכך את הענין הערבי בארה"ב. חודשיים קודם לכן, ב- 4/4/1968 ,נרצח בממפיס, טנסי, המנהיג השחור הנערץ, בעל פרס נובל לשלום, מרטין לותר קינג, בידי הלבן ג'יימס ארל ריי, שבמעשהו רק הגביר את תהליכי השוויון לשחורים בארה"ב.

 ובמזרח התיכון – רציחות ורציחות נגדיות אירעו בעיראק בשנות ה- 30 (רא"ל ג'עפר אל עסכרי, האלוף בכר צידקי) ומאוחר יותר ב- 1958 (רצח המלך פייצל ובני משפחתו),ב- 1963 (רצח השליט עבד אל כרים קאסם בהפיכה צבאית), בסוריה נרצח השליט הסורי חוסני זעים באוגוסט 1949 על ידי האלוף סאמי חנאווי, ובמצרים, שבה אירעו רציחות פוליטיות  בתחילת שנות ה- 50 , נרצח הנשיא אנוור סאדאת בעת המצעד הצבאי ב- 6/10/1981 בידי חאלד אל-אסלמבולי – קצין צבא מוסלמי פנאטי, שהתנגד להסכם השלום עם ישראל. בירדן נרצח המלך עבדאללה ב- 20/7/1951 במסגד אל אקצה בירושלים בידי מתנקש פלסטיני, על רקע נסיונותיו להגיע להסדר עם ישראל, ובלנון נרצח בשיר ג'ומייל, הנשיא המיועד, בידי סוכן לבנוני-סורי ב- 14/9/1981 , וכן נרצח בידי הסורים המנהיג הדרוזי כמאל ג'ומבלאט.

התנקשויות ורצח פוליטי בישראל

הרצח הפוליטי הראשון בתולדות היישוב היהודי בא"י היה הרצח של ד"ר יעקב ישראל דה-האן. דה האן, שעלה לארץ ב- 1919 מהולנד, היה מראשי היישוב היהודי הישן ומראשי אגודת ישראל בירושלים, שראה בציונות המתחדשת אויב מר, ואף היה בקשר עם מנהיגים ערביים. פעולותיו עוררו עליו את התנגדות ה"הגנה", שמתנקשים משורותיה (שלא נמצאו) ירו בו ב- 30/6/1924 בצאתו מתפילת ערבית בביה"כ של ביה"ח שערי צדק בירושלים.

תשע שנים מאוחר יותר ארעה התנקשות פוליטית מפורסמת בחיים ארלוזורוב, מראשי מפא"י (מפלגת פועלי א"י) וראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית. בליל שבת, 16/6/1934 , בחוף ימה של ת"א הוא נרצח בידי 2  מתנקשים. החשד הראשון נפל על הפעילים הרוויזיוניסטים הקיצוניים – אברהם סטבסקי, אב"א אחימאיר וצבי רוזנבלט, שיצאו כנגדו בעתון הרוויזיוניסטי "חזית העם". הם הובאו על ידי הבריטים לדין, אך זוכו לבסוף. השאלה הגדולה האם היתה כאן "עלילת דם" והאם נרצח ארלוזורוב על ידי יהודים או ערבים לא נפתרה עד היום – כולל לא בעקבות ועדת החקירה לרצח ארלוזורוב שהגישה מסקנותיה ב- 1983.

התנקשות פוליטית נוספת אירעה ב- 12/2/1942, עת נרצח בדירת מסתור בשכונת פלורנטין בת"א-יפו, בדם קר בידי הקצין הבריטי ג'פרי מורטון , אברהם ("יאיר") שטרן, שעמד בראש ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל). בהקשר לכך מתעוררת השאלה האם מדיניות "החיסולים" של מדינת ישראל כיום אף היא בגדר "התנקשות פוליטית"?

נסיון לרצח פוליטי נוסף ארע במדינת ישראל לפני 44 שנים , ב29/10/1957,כאשר צעיר מעורער בנפשו בשם משה דואק הטיל רימון לעבר שלחן הממשלה בכנסת הישנה בירושלים ופצע שרים וחכי"ם, בהם ראש הממשלה דוד בן גוריון.

באוקטובר 1990 נרצח בניו-יורק מנהיג תנועת כ"ך – הרב מאיר כהנא, שאף כיהן קודם לכן כחבר הכנסת ה- 11, בידי המתנקש הערבי, יליד מצרים, אל-סעיד נוסייר, על רקע דעותיו הקיצוניות ביחס לערבים.

הרצח הפוליטי הראשון, למעשה, של ח"כ במדינת ישראל, ארע ב – 13/1/1981 . חה"כ הבדואי, איש "הרשימה הערבית המאוחדת" , חאמד אבו-רביע, נרצח בידי בניו של השיח' הדרוזי ג'עבר מועדי, עקב הטענה שהוא מסרב לקיים את הסכם הרוטציה ולפנות את כסאו לאביהם.

הרצח הפוליטי (על כל היבטיו ומשמעויותיו) הבולט ביותר, המשאיר את חותמו, במדינת ישראל, הוא רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שהיום מלאו 6 שנים להירצחו (על פי התאריך העברי) בידי הרוצח יגאל עמיר בכיכר רבין בת"א (4/11/1995 ). בקרב חוגים רבים, כולל חוגים דתיים, מושווה רצח רבין לרצח גדליהו בן אחיקם, ויש אף המציינים אותו ביום צום גדליהו.

הרצח של השר רחבעם זאבי (גנדי) בירושלים ב- 17/10/2001, הוא מעשה התנקשות פוליטי מובהק, שבוצע בידי אנשי ה"חזית העממית" במטרה לפגוע בסמל ממלכתי ישראלי וכן כפעולת נקם ממוקדת בהיבטיה הפוליטיים.  

כתוב/כתבי תגובה