ראיית התוקף כתנאי הכרחי להתמודדות מול היריב

אנחנו חווים פיגועי טרור קשים בישראל ובעולם, שבהם נרצחים ונפצעים שוב ושוב אזרחים חפים מפשע שכל רצונם לחיות את החיים בשקט ובביטחון מתוך תקווה שכוחות הביטחון יצליחו לאפשר זאת.
אחרי כל פיגוע רצחני, ולא משנה מה גודלו או היקפו, אנחנו האזרחים וכוחות הביטחון יוצאים בתחושה קשה שיוצרת אצלנו את הרושם שכנראה לא ניתן למנוע לחלוטין מהיריב לבצע את זממו. ההוכחה לכך, שהיריב מצליח להפתיע כל פעם מחדש.
מדובר בהנחת עבודה חשובה שאומרת שבתחום הביטחון, הצד המגן לא יכול להצליח למנוע ולסכל את פעולות היריב במאה אחוז ולכן לצד הצלחות מניעה וסיכול תמיד תהיינה כישלונות מצד המגן והצלחות מצד היריב.
הנחת עבודה קשה, שמצד אחד גורמת לכוחות הביטחון תסכול וייאוש מהתמודדות מול היריב ומצד שני היא החשובה ביותר ביכולת בנייה והפעלת מערך אבטחה ממוקד ויעיל עד כמה שניתן ואשר מאפשר שגרת חיים נורמלית וכלכלית.
ולכן, כל תכנית אבטחה חייבת להתחיל להבנות על יסוד מרכזי וחשוב מעין כמותו – יסוד ראיית התוקף.
כדי להצליח להתמודד בצורה הטובה ביותר מול היריב שלך אתה חייב ללמוד עליו, על דרכיו וכל מה שניתן במסגרת המשאבים שעומדים לרשותך.
ראיית התוקף לא נמצאת רק בתחום הביטחון, היא נמצאת גם בתחומים אחרים שבהם כל צד לומד על הצד השני כחלק מהתמודדות הקיימת בינהם – בספורט, בעסקים ובחיים הפרטיים. הלמידה על הצד השני, מאפשרת לנו להתכונן בצורה טובה ויעילה יותר ובהכרח מגדילה את הסיכוי להצלחה.
בדרך כלל, מי שיציב את עצמו אל מול יריבו ללא הכנה מוקדמת, צפוי להפתעות רבות שחלקן יכולות להוביל אותו לכישלון. כידוע, כישלון אינו דבר רצוי ונעים ובמיוחד כשמדובר באבדות בנפש.
בואו ניקח לדוגמא את הפיגוע בשדה התעופה באיסטנבול. זה לא הפיגוע הראשון וכנראה גם לא האחרון שמתבצע בשדה תעופה גדול שמכיל מליוני אזרחים בדרכם ליעדים שונים בעולם, ולכן נדמה שאין יותר מה לעשות מול היריבים האכזריים. זו חשיבה מוטעית מיסודה. פיגוע כזה צריך לשלוח את ראשי כוחות הביטחון חזרה ליסודות מערך האבטחה שלהם כדי לפתוח מחדש יסוד יסוד ולנתח אותו מחדש.
היסוד הראשון הוא יסוד הנחות העבודה שכאמור אחת מהן קובעת שתמיד יהיה מי שירצה לבצע פעולות טרור כנגד אזרחים על מנת להשיג משהו שמבחינתו הוא בעל ערך גבוהה.
היסוד השני עוסק בנושא ראיית התוקף ואומר, שעל מנת להתמודד עם היריב שלך, עליך ללמוד אותו לרוחב ולאורך.

מי הוא היריב?
היריב הוא קודם כל בנאדם, רע אבל בנאדם. בנאדם שממניעים שונים, החליט להיות בצד של הרעים. ליריב ישנם הרבה מאוד יתרונות על כוחות הביטחון אבל יש לו חסרון אחד חשוב ובולט – הוא בנאדם בשר ודם ולכן כדי לבצע את זממו הוא בדרך כלל יצטרך להופיע בשטח, היריב הוא לא דני דין הרואה ואינו נראה, אם הוא נמצא בשטח ניתן לראות אותו. אנחנו נוטים לציין שליריב הרצחני הזה אין רגש בגלל שהוא פוגע באחרים אבל דווקא הרגש שמצוי בו, בתוך האדם הרע, מהווה לו בעיה בתצורה של הרגשת לחץ, פחד ותחושה שכל הזמן רואים אותך. התחושות הללו יצופו במאפייני ההתנהגות של היריב בכל התהליך, משלב התכנון ועד שלב הביצוע. זה יהיה נדיר לראות יריב שמבצע פעולה שעומדת בניגוד גמור לטבע האדם, פעולה שלילית שהוא לא רוצה שתתגלה עד לביצוע, ושלא יראו עליו סימנים מחשידים בהתנהגות. גוף האדם מגיב באופן אוטומטי לתחושות הרגש ומייצר סימנים מחשידים שניתן לזהות אותם בשטח.
כוחות הביטחון, חייבים להכיר ולנתח את כל השלבים בתהליך של היריב כתנאי לקביעת דרכי הפעולה למניעה ולסיכול.
מדובר במשימה קשה ומורכבת שדורשת אורך רוח לזמן בלתי מוגבל שבו תצטרך לעמוד אל מול היריב שוב ושוב כדי לנסות ולצאת מנצח בכמה שיותר סיבובים. כדי להגדיל את הסיכוי לנצח בכמה שיותר סיבובים, צריך לבצע פעולות שיקשו על היריב כמה שיותר, כי כשליריב יהיה קשה הוא יעשה טעויות ואם אתה תהיה שם במקום הנכון, מקצועי, מיומן ויעיל אתה תאתר אותו.

מהם השלבים בתהליך היריב?

  1. ההחלטה לבצע פיגוע.
  2. בחירת היעד לפיגוע.
  3. איסוף מודיעין על היעד.
  4. בניית תכנית פעולה.
  5. קביעת המועד לביצוע הפעולה.
  6. הצטיידות והתארגנות לביצוע הפעולה.
  7. ביצוע הפעולה שכוללת – הגעה ליעד, בסבירות גבוהה שתתבצע בדיקה אחרונה בגזרת היעד עצמו, ביצוע ואם מתאפשר נסיגה מהיעד.

מהם יכולות כוחות הביטחון?

  1. מודיעין – יכולת מתקדמת שחשיבותה בהתמודדות מול האיומים עולה בהתמדה. כולל מודיעין מקומי ושיתוף פעולה בין מדינות.
  2. שליטה על שטח המדינה בדגש על דרכי הכניסה והיציאה ממנה ובשנים האחרונות הצבת מערך מצלמות בערים מרכזיות (ערים חכמות).
  3. הצבת כוחות ביטחון ממלכתיים ואזרחיים – משטרה, יחידות מיוחדות, צבא ומאבטחים.
  4. הפעלת אמצעים טכנולוגיים – מצלמות, מיגון, מחסומים, שערי מגנומטר, מכונות שיקוף ועוד.
  5. פעולות ענישה – בעיקר ליצירת הרתעה לעתיד.


ניתוח בראיית התוקף ויכולות כוחות הביטחון מולו:

  1. שלבים 1 + 2 וחלק מסעיף 3 בתהליך היריב ניתנים לזיהוי בעיקר על ידי פעולות מודיעין בגלל שבשלב זה היריב יפעל מביתו או מכל מקום שאינו גזרת היעד לפיגוע. בשלב זה לא נוצר חיכוך פיזי בין היריב לכוחות הביטחון.
    אני חושב שבמציאות הנוכחית, שבה אמצעי התקשורת מתקדמים וזמינים כמעט לכל אחד, על כוחות הביטחון להתחיל ולהפעיל את האזרחים בצורה יעילה יותר – הגיע הזמן להפעיל את האזרחים כמעגל אבטחה נוסף על ידי העלאת המודעות שלהם לסביבה בה הם נמצאים, יכולות איתור וזיהוי חריגים בולטים והגיוניים בגזרתם ודרכי העברת מידע מהם לכוחות הביטחון. אזרח ערני יכול בקלות לזהות דייר או דיירים חריגים באחת הדירות בבניין שלו. 
  2. חלק מסעיף 3 בשלבי היריב כנראה יבוצע בגזרת היעד כאשר הנ"ל ירצה לראות וללמוד מקרוב על מאפייני היעד כדי לזהות בו נקודות תורפה ומקומות עם ריכוזי קהל גדולים. בשלב זה היריב או מי מטעמו יגיע ליעד ללא אמצעים מחשידים אבל על מנת להצליח לאסוף מידע איכותי כן יצטרך לשהות זמן מסוים ביעד ולבצע תצפיות במאפיינים שונים – מבחינת כוחות הביטחון זו בעצם הפעם הראשונה שהיריב מעז להגיע לגזרתם. זו ההזדמנות הראשונה שיש לכוחות הביטחון סיכוי לאתר את היריב. כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה, על כוחות הביטחון לנתח את גזרת היעד בהיבט של נקודות שנוחות לביצוע תצפית מצד היריב ואז להציב בנקודות אלו כוח פיזי או אמצעים טכנולוגיים או שילוב של שניהם. בשלב זה ניתן לסמן אזורים שבהם ברור שהיריב יהיה בהם ולגרום לו לחשוב שאין בהם כוחות ביטחון כדי שירגיש בנוח להיות ולהתארגן בהם אבל לא ידע שצופה בו כוח ייעודי ומיומן שמבחינתו נראה לא מאיים.
  3. שלבים 4 + 5 של היריב שוב מתבצע מחוץ לגזרת היעד לפיגוע ולכן מקשה על כוחות הביטחון בזיהוי מוקדם.
  4. שלב 6 של היריב מחייב את כוחות הביטחון להפעיל מנגנון פיקוח על רכישת כלי נשק (במדינות שמותר בחוק לרכוש נשקים), רכישת חומרי הדברה או כל חומר שיכול לשמש לבניית חומר נפץ ועוד. גם במקרה זה מדובר על יצירת מעגל אבטחה שכולל אזרחים ועסקים.
  5. שלב 7 של היריב – אם היריב לא נתפס עד לשלב זה, אזי סביר להניח שהביטחון העצמי שלו די גבוהה ביחס לסיכויי ההצלחה שלו לעשות משהו אבל גם רמת הדריכות והפחד שלו מכישלון עולים כך שהוא צריך להתאמץ לאזן בין השניים כדי לא לבצע טעויות. כדי לבצע פיגוע כמו בשדה התעופה באיסטנבול, היריב חייב להגיע פיזית ליעד. על מנת לנסות ולאתר אותו בשלב ההגעה ליעד, על כוחות הביטחון לתכנן את דרכי ואפשרויות ההגעה שלו כך שיכולת השליטה שלהם תהיה גבוהה ויהיה טווח תגובה יעיל שמסכן כמה שפחות אזרחים.
    שהיריב יעבור מחסומי אבטחה בציר הכניסה שלו שיגרמו לו לעליית דופק.
    שכלי תחבורה – אוטובוסים, מוניות ורכבים פרטיים לא יוכלו לעצור במקביל לכניסות לטרמינל. שיעצרו במרחק מהטרמינל שיחייב את הנוסעים לרדת מהרכב וללכת ברגל מרחק מסוים שמצד אחד יהיה הגיוני ומצד שני יאפשר ביצוע סינון ראשוני על פי סימנים מחשידים בהתנהגות.
    על כוחות הביטחון לרכז מאמץ שנראה בעין בגזרת קו הכניסות לטרמינל בחוץ ובפנים על מנת לייצר הרתעה אל מול היריב ולגרום לו לתחושת פחד שיתכן ותגרום לו שוב לטעויות במאפייני ההתנהגות או לשינוי בתכנית הפעולה שלו. באחד מהראיונות שבוצעו בערוץ הטלוויזיה הישראלית, אמר עודד רז מחברת שפרן, שלא ניתן למנוע לגמרי מהיריב להתחיל לבצע את הפיגוע ולכן במסגרת סעיף ניהול הסיכונים יש לקבוע באילו גזרות, אם יתרחש פיגוע, הנזק יהיה נמוך יותר – דבריו של עודד נכונים ומתקשרים לפעולות כוחות הביטחון.
    לבסוף, כוחות הביטחון צריכים להציב בנקודות הרגישות, כוחות אבטחה מיומנים אשר מסוגלים לתת מענה מהיר ואפקטיבי מרגע זיהוי יריב ועד לנטרולו וזאת על מנת לנסות ולמזער את כמות הנפגעים בנפש.

אני חוזר להתחלה ומציין שמדובר במשימה קשה ומורכבת אשר מחייבת את כוחות הביטחון להיות כל הזמן ברמת הכשרה גבוהה, ברמת אימון גבוהה ובדריכות גבוהה ובהתבסס על תנאי אחד מרכזי וחשוב – ללמוד את דרכי היריב – ראיית התוקף.

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" על בסיס ראיית התוקף כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה מולו.

ניסיון הדקירה בצומת גיתי – הוכחה ברורה שחייבים לחשב מסלול מחדש

חברים יקרים, אנחנו לא בכיוון הנכון, התברברנו!!! וברוח שנת 2016, שבה החיים שלנו מתנהלים סביב אפליקציות וסרטונים, אז נאמץ את הסגנון של אפליקציית הניווט וויז ונשלח את עצמנו לחשב מסלול מחדש.
כמו כל דבר בחיים, גם למציאות שבה כמעט כל דבר מצולם ומופץ ברשת האינטרנט, יש יתרונות וחסרונות, והסרטון של ניסיון הדקירה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בצומת גיתי ממחיש זאת בצורה יוצאת מן הכלל.
תמונה של רגע הנפת הסכין על ידי המחבלת כלפי החיילים:

תמונה אחת שממחישה את המצב במדינת ישראל בשנת 2016.

האירוע צולם במצלמה המורכבת ברכב של אזרח:

כדי להבין מדוע אני טוען שהתברברנו, להלן תגובות של אנשים לסרטון – אנשים שחלקם עוסקים בתחום האבטחה, אנשי צבא, שוטרים ואזרחים. העתקתי את התגובות על הסרטון כפי שהן רק בלי השמות של האנשים כמובן:

 

  • לא. טווח קצר מידי. מזלם שהבחינו ונכנסו למצב ירי.
    כל עוד הסכין מונפת היא מהווה איום, בוודאי ובוודאי אם היא ממשיכה להתקדם לעברם למרות הנשק השלוף והדרוך.
  • אם חיילים היו מספיק ערניים, היו עוצרים אותה הרבה לפני.
  • רואים לצערי כי היא התקרבה עם הסכין שלופה אבל מוסתרת מאחורי הגב, כלומר ערנות הייתה אמורה להעלות חשד ביחס אליה הרבה קודם…
  • אנשי פלורנסט חכמי העם…… מזל שאתם פה
  • ואם היו חושדים בה קודם, אז מה???
    גם אם הוחשדה מאוחר יחסית וכשכבר הגיעה לטווח קרוב, מרגע שהוחשדה וקראו לה לעצור המשיכה להתקדם ולא זרקה את הסכין.
    מה היו אמורים לעשות? לנסות להשתלט ולחטוף דקירה בתקווה שהיא תהיה לא מספיק קטלנית???
    טוב שירו, וטוב שלמרכז מסה כדי לא לקחת סיכון.
  • היו עושים נוהל מעצר חשוד, הכי פשוט שאפשר. בלי לתת לה להתקרב כלל.
  • אבל הם קראו לה לעצור, ואיימו בנשק, ולקחו כמה צעדים אחורה. רק היה חסר שיתחילו לרוץ והיא תרדוף אחריהם.
  • מעניין כמה סבלנות היתה לך במקומם כשהסכין מונפת לעברך…
  • תגובה מצוינת ביחס למצב הסכנה . עבודה טובה של החיילים.
  • חיילים הגיבו בצורה מצוינת. זה נראה מהצד שאפשר היה לנטרל ללא ירי, אבל מ"הצד" הכל נראה אחרת. מצוין שירו. מי שמרים סכין צריך לדעת שזו התגובה שצפויה לו/ה.
  • הפנייה של החיילים למחבלת הייתה במקום ומשלא שיתפה פעולה ירו בה כמו שצריך. אסור למהר וללחוץ על ההדק במיוחד היום שיש מצלמה 📷 בכל מקום -הירי יבוצע כמוצא אחרון לאחר שנשקלו כל האמצעים האחרים כולל פנייה לחשודה להוריד את הסכין.
  • תגובה מצוינת, מהירה ואפקטיבית.
    לא צריך להיכנס לפרשנויות מיותרות. 
    יש אמצעי, יש כוונה, מוחשי, מיידי…בום. נגמר הסיפור.
    כל מה שהיה יכול לקרות לפני וכל הבדיעבדים למינהם פשוט לא רלוונטיים
  • החיילים נראים הולכים לאחור. נסוגים מפניה ולא מפחד . אלא על מנת לאפשר לה להיכנע. לחדול מהתקיפה. ומשלא נענתה להוראות החיילים. התקיימה סכנה מידית ומוחשית . ההמשך ידוע וצפוי. עבודה יפה.
  • משקף את ההבדל בין אבטחה פסיבית לאבטחה אקטיבית. כשאתה מחכה שהמחבל/ת בפוטנציה יגיע קרוב לכדי מגע כדי לפגוע בך תמיד תופתע ותגיב בהתאם לנסיבות המצטברות בנקודת הזמן-מקום. לא משנה איזה ציון תקבל זה לא יהיה אותו ציון שהיית מקבל (מנותני הציונים) באם היית ממוקם במקום טאקטי עם שליטה במרחב המאובטח שלך – מעלה חשד ,ופועל להגיב בזמן ובכלים שלרשותך.
  • שאלת הפוסט , האם היה ניתן להימנע מירי . תשובה , כן . אך בניגוד לתורה הנלמדת במצב כזה.
    א. לברוח ( מאמין שהם מהירים ממנה).
    ב. לנסות להתגונן עם הרובה כאשר הוא משמש כאלה.
    בשני המקרים = 1. לקיחת סיכון מיותר 2. השארת הסיכון בשטח כלפי אחרים.
    בסוף נראה שהאשה ממש רוצה לחטוף כדור. מרימה סכין ומול קנים שלופים מתקדמת ובשפת גופה , מבקשת , "נו תירו בי נו תירו ". וקיבלה מבוקשה.

מהן העובדות כפי שאני מבין מהסרטון ומהפרסומים בתקשורת – כמי שלא היה בשטח?

  1. שהחיילים הם היחידים שהיו בסיטואציה ולכן הם ורק הם יכולים לתאר מה הם ראו? מה הם הרגישו? מה הם הבינו? ולמה הגיבו כמו שהגיבו?
  2. החיילים הם לוחמים מגבעתי שהוצבו באזור הטרמפיאדה, הם חמושים, עם אפוד לוחם וקסדה על הראש.
  3. החיילים והמחבלת הם הולכי הרגל היחידים שהיו ליד הטרמפיאדה.
  4. בזמן האירוע, היו כלי רכב שנסעו על הכביש המקביל לטרמפיאדה.
  5. החיילים עומדים בטרמפיאדה ביחד, קרובים אחד לשני.
  6. נראה שהמחבלת נעה על המדרכה לכיוון החיילים בטרמפיאדה כאשר עד הגעתה קרוב אליהם היא מקפידה להסתיר את הסכין שבידה מאחורי הגב.
  7. כשהמחבלת קרובה לחיילים וברור שהם כבר רואים אותה, היא מרימה את הסכין בצורה שנראית כתנועת איום ולפני ביצוע דקירה.
  8. החיילים נעים ביחד לאחור ובשלב מסוים אחד מהם מבצע ירי למרכז הגוף של המחבלת.
  9. המחבלת נופלת פצועה על הקרקע.
  10. החיילים נראים כמי שמנסים להחליט מה עושים עכשיו.
  11. אזרחים עוצרים את הרכבים ומגיעים לטרמפיאדה.

התרגום שלי כמומחה אבטחה וכמי שנחשף לאירוע דרך הסרטון שצולם והופץ:
לפני הכל, חייבים להסכים על הנחת העבודה שישראל היא מדינה שמתמודדות עם פיגועים במאפיינים שונים ומשתנים מהקמתה ועד היום. ההסכמה על הנחת העבודה הזו חשובה כדי להבין שישראל אינה עוד מדינה שמתמודדת עם אירועים כאלה פעם בכמה שנים וכי היא משפיעה ישירות על קבלת ההחלטות המדיניות בכל הקשור לאילו גופים ביטחוניים יהיו במדינה, אילו אנשים יהיו רשאים לשאת נשק ולמה, מה תהיה חלוקת התפקידים והאחריות כל גוף ומה יהיה שיתוף הפעולה בין כולם.
הנחת העבודה הנוספת שיש להסכים עליה, היא שכולם אבל כולם בישראל מתמודדים עם אותו איום וכולם בסופו של דבר מבצעים את אותה משימה אל מול האיום מהסוג הזה. פיגועי הטרור הללו פוגשים את החיילים, השוטרים, מאבטחים ממלכתיים, מאבטחים אזרחיים, אזרחים נושאי נשק ואזרחים רגילים.
ברור כבר לכולם, שבמציאות העכשווית אירועים מצולמים ומופצים ברשת זמן קצר לאחר האירוע, ככה כמו שהם וללא סינון. קיומו של סרטון הוא טוב למי שמעוניין לחקור את האירוע וללמוד ממנו אבל לעיתים הוא לא טוב למי שמעוניין ליצור הרתעה אל מול היריב שיגיע בעתיד.
לא הייתי באירוע בזמן אמת ולכן היכולת שלי, כמו גם לרבים אחרים, לנסות ולהבין מה היה שם ולמה מתבססת על הסרטון שצולם והופץ בלבד ולכן כל מה שאינו נראה כעובדה ייחשב במה שאני כותב כהערכה ודעה שלי בלבד.
אין לי טענה וחצי טענה אל צמד החיילים שהתמודדו עם המחבלת, למרות שיש לי הערות מקצועיות איך אני חושב שהאירוע היה צריך להיות מטופל ולהראות. אין לי טענה אל החיילים כי הם אלה שנשלחים בקצה שרשרת המזון לבצע את המשימות בשטח וברור לי שמבחינתם הם עשו את הטוב ביותר שיכלו ואת הטוב ביותר שיצא להם בסיטואציה. יש לי טענות למי ששולח את החיילים האלה לביצוע המשימה, ולמה? כי אני חושב שאחרי כל כך הרבה שנים של התמודדות עם אירועים מהסוג הזה, כשברור שגם חיילי צה"ל פוגשים אותם בגזרות שתחת אחריותם, הגיע הזמן שנראה חיילים שיודעים להתמודד איתם ביכולת סגירת הגזרה, בחירת העמדות הטקטיות, חלוקת תפקידים, יכולת זיהוי מקדים, הבנת תמונת המצב הכללית של מאפייני האיומים בגזרתם, יכולת החמרה, יכולת טיפול בצורה נכונה ונחושה באירוע והיכולת להראות ולהתנהג כחיילים לוחמים בצה"ל. עכשיו השאלה היא, האם צה"ל הבין כבר שחוץ מללמד את החיילים הלוחמים שלו לדעת להילחם בשדה הקרב הוא צריך ללמד אותם איך לבצע משימת אבטחה בצורה מקצועית, וכאן מדובר במשימת אבטחה נטו ולא בשדה קרב.
יסלח לי צה"ל ויסלחו לי החיילים, אבל אם לא הייתי יודע שמדובר בסרטון שמציג אירוע שקרה באמת, הייתי חושב שאני צופה בסצנה מתוך סרט בסגנון גבעת חלפון אינה עונה או בעוד מערכון של מישהו שממסה להצחיק אותי.
לא סתם הוספתי לכתבה חלק מהתגובות לסרטון כפי שנכתבו על ידי אנשים שונים בתפקידים שונים. עשיתי זאת כדי להמחיש לכם את העובדה הראשונה שכל אחד רואה בעיניים שלו משהו אחר ואת העובדה השנייה שבכל הקשור לתורת עבודה ונהלים הקשורים להתמודדות מול מחבלים כאלה אנחנו נמצאים במגדל בבל שיש בו הרבה אנשים המדברים שפות שונות.
לי, החיילים בסרטון נראים כמי שלא מבינים מה נפל עליהם, כאילו שזו הפעם הראשונה שהם נחשפים לתקיפה מהסוג הזה. נראה שלמרות שרק היא והם נמצאים שם, הם מוצאים את עצמם מופתעים איך היא הגיע עד אליהם. נראה שהתגובה שלהם למצב שבו ברור שמדובר במחבלת, הרגע שבו היא מניפה את הסכין, היא תגובה טבעית של מי שלא יודע בדיוק מה עליו לעשות במצב הזה ולא כמי שעבר הכשרה והדרכות מקצועיות – אני מתכוון להליכה המשותפת של החיילים לאחור. בהחלט יכול להיות שההליכה לאחור נבעה מהרצון של החיילים ליצור טווח טוב לביצוע ירי. אני בטוח שיש לחיילים את היכולת להסביר למה הם פעלו ככה אבל אני מתייחס לאיך זה נראה בסרטון.
בצורה הפשוטה ביותר שיש ומבלי לסבך ולהסתבך בהסברים, בסרטון רואים בחורה בוגרת, כנראה ערבייה לפי הלבוש, שהגיע אמנם עם סכין כדי לפגוע בחיילים אבל נראה שהיא לא באמת יודעת איך להיות מחבלת זה נראה כאילו שביימו אותה לתפקיד ואז רואים שני חיילי צה"ל, הססנים, חוששים, לא נחושים, לא מגיבים בחוזקה אל מול המחבלת שמולם, הולכים לאחור, נראים כאילו שמחפשים פתרונות למצב ואחרי שיורים במחבלת לדעתי הם גם נראים המומים ממה שחוו לפני רגע.
מצטער אבל אני ראיתי בסרטון חיילים שלא מזכירים אפילו בקצת לוחמים, מצטער שאני מציג את זה כך אבל עדיף לי לשים את דעתי על השולחן מאשר לצייר תמונת מצב דמיונית.
לסיום החלק הזה אומר שמבחינת ישראל והעולם האירוע הזה הסתיים ומה שנשאר ממנו זה הסרטון הזה שכבר הופץ ברשת האינטרנט וזמין לכולם. הסרטון הזה ייתן את התשובות לגבי כל השאלות שעולות מהאירוע וכולל על הנראות והתפקוד של חיילי צה"ל.

אז מה לדעתי צריך ואפשר לעשות כדי להשתפר?

  1. תורת עבודה, סמכויות ונהלי פתיחה באש – הגיע הזמן ליצור תורת עבודה אחידה שנותנת מענה לכלל המצבים האפשריים ומתאימה לכלל כוחות הביטחון בישראל. יש להגדיר סמכויות ונהלי פתיחה באש אשר מאפשרים לכוחות הביטחון לפעול ללא חשש, בשקט נפשי, בביטחון מלא ומתוך ידיעה שיקבלו גיבוי מלמעלה. יש לזכור שאנחנו מתמודדים מול מחבלים. יש ליצור מצב שכולם מדברים באותה שפה ומבינים את אותו דבר ולמנוע מצב של מגדל בבל.
  2. הגיע הזמן להשקיע משאבים ומאמצים בבניה מחדש של הביטחון העצמי וכוח ההרתעה של כוחות הביטחון השונים ולמחוק לאלתר את המצב הנוכחי בו ברור שכל האירועים מסביב, כל הסיסמאות והאמירות של גורמים פוליטיים ומפקדים, משפיעים על הכוחות בקצה, אלה שמבצעים את המשימות בפועל בשטח.
  3. הגיע הזמן להעביר מסר חד משמעי וברור שכל מי שייצא לבצע פיגוע כנגד אזרחים ו/או כוחות ביטחון בישראל, בכל מקום ובכל זמן ולא משנה גילו, מינו, דתו ויכולתו, דינו יהיה בצורה של תגובה מהירה, נחושה ויכול להיות שקטלנית עד כדי שתגרום לו מוות. כדי להגיע למצב הזה יש ללמד את כלל כוחות הביטחון את העבודה.
  4. הגיע הזמן שכוחות הביטחון בישראל יבינו שעליהם להתמקד בהכשרות מקצועיות בתחום האבטחה שכוללת גם התמודדות מול מחבלים שפועלים במאפיינים כפי שנראים בשנה האחרונה ובכלל בישראל. אי אפשר ללמד חייל איך להלחם בשדה הקרב במלחמה ולאחר מכן לשלוח אותו למשימות שאינן משימות מלחמה ולצפות שידע מה לעשות. העיקרון צריך להיות, שכל מי שיתכן וימצא את עצמו במצב של התמודדות מול תקיפה כזו יעבור הכשרה מקצועית מתאימה.
  5. הגיע הזמן שצה"ל יבין שקסדה על הראש מתאימה ונחוצה בשדה הקרב אבל מפריעה ולא הכרחית במשימת אבטחה. איך מצפים מחייל שעומד בשמש שעות להיות ערני ונחוש כשהקסדה הזו על הראש שלו.
  6. הגיע הזמן להגדיר גבולות בתוך הדמוקרטיה בישראל שבין היתר יקבעו שניתן למנוע פרסום סרטון שצולם על ידי עובר אורח. לא כל סרטון צריך לעלות לרשת האינטרנט ואם הוא כבר עלה אז יורידו אותו.
  7. הגיע הזמן שהפוליטיקאים, המפקדים והמנהלים יתחילו לתת גיבוי מלא קודם כל ישירות מול הלוחמים ובהמשך באמצעי התקשורת.

זכרו"שאבטחה צריך לקיים" בכל מקום, בכל זמן ומול כל יריב - במקצועיות ובנחישות

הפיגוע בשרונה – הוכחה שנראות והרתעה יעילים מול היריב

מערכי אבטחה רבים נוטים להשקיע משאבים ומאמצים רבים להגדלת כוח האדם ובהצטיידות בטכנולוגיה מתקדמת מתוך רצון להציב מענה טוב יותר אל מול היריב ובעקבות זאת שוכחים ומזניחים את המענים הבסיסיים והקלים שעומדים לרשותם, כגון נראות והרתעה שבאירועים מסוימים גרמו ליריב להסתובב ולחפש יעד אחר לפיגוע.

על פי התחקיר שבוצע למחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני במסעדת מקס ברנר במתחם שרונה, עולה שההחלטה שלהם להיכנס בסופו של דבר למסעדה נבעה משינוי התכנית המקורית לבצע פיגוע בתחנת הרכבת בבאר שבע ובהמשך בתחנת הרכבת השלום בתל אביב. המחבלים סיפרו בחקירה שכאשר הגיעו לתחנות הרכבת, זיהו מאבטחים שעומדים מחוץ לפתחי הכניסה ובנוסף זיהו שמבוצעת בדיקה לכל הנכנסים לתחנה בעזרת שער מגנומטר ומכונת שיקוף. נראות המאבטחים והאמצעים בכניסה יצרו הרתעה כלפי חוץ אשר גרמה למחבלים לשנות את תכניתם המקורית.
התנהגותם של המחבלים באירוע, הוכיחה בצורה חד משמעית שמעגל האבטחה הראשון שמוצב מחוץ לפתחי המתקן יכול למנוע פיגוע רק מעצם מיקומו, לבושו, עמידתו והתנהגותו ומבלי שהיריב מעז לנסות להתחכך עם המאבטחים כדי לבדוק האם ניתן לעבור אותם ולהיכנס פנימה למתקן.

לצערנו הרב, במקרה הנוכחי, מדובר במחבלים נחושים שלא וויתרו על המשימה להרוג אנשים חפים מפשע ולאחר שנרתעו מהאבטחה ברכבת המשיכו לחפש יעד אחר עד שהגיעו למסעדת מקס ברנר במתחם שרונה שבה אין אבטחה כלל.

לדעתי, אחוז גבוהה מהיריבים יוותר והסתובב לאחור כאשר יזהה מערך אבטחה רציני המוצב במעגל החיצוני, מה שמחזיר אותנו לעובדה שהיריב מושפע ממה שהוא רואה ומגיב לתחושת הפחד והחשש שנובעים ממנה.

ניתן בקלות לחשוב שכדי למנוע פיגועים צריך רק להציב מאבטחים בכל המקומות בהם ישנם אזרחים בריכוזי קהל שמהווים יעד קל ליריב, אבל ברור שחשיבה כזו אינה מציאותית ובטוח שתפגע באורח החיים הבסיסי. לכן שתי המסקנות המרכזיות שלי מהפיגוע במקס ברנר, הינן שצריך לחשוב בצורה יצירתית על מנת למצוא פתרון שמצד אחד יצליח ליצור מעגל מרתיעה בכל מקום או אזור עם ריכוזי קהל ומצד שני לא יפגע באורח החיים של האזרחים ושיש לחזור ולהאמין בפעולות הפשוטות באבטחה לפני שרצים לשיטת עבודה ולטכנולוגיה מתקדמות.

המציאות בישראל, שנוצרה מאלפי פעולות טרור לאורך השנים, מחייבת הצבת מערך אבטחה במתקנים כמו תחנות רכבת, תחנות מרכזיות של תחבורה ציבורית, משרדי ממשלה, בתי מלון ועוד. מתקנים מהסוג הזה בדרך כלל מוגדרים כמונחה משטרת ישראל ומחויבים לעמוד ברמת אבטחה שנקבעת עבורם. ההבדל ברמה הנראה לעין המתבונן בא לידי ביטוי בנראות מערך האבטחה כלפי חוץ.
זה לא סוד, שהמאבטח המוצב בכניסה למתקן הוא בדרך כלל יהיה איש האבטחה הראשון שהיריב יראה בשלב איסוף המל"מ ואף בשלב ניסיון הכניסה למתקן. המשמעות מכך היא שהמאבטח בכניסה הוא זה שיקבע מה חושב היריב על רמת האבטחה במתקן והוא זה שיעזור לו להחליט האם כדאי לו לנסות ולעבור את האבטחה בדרכו לתוך המתקן.
מי שיסתכל על הכניסה למתקנים מאובטחים יראה תמונת מצב שונה ומשתנה הקשורה לנראות המאבטח ולהרתעה שהוא משדר כלפי חוץ. בחלק מהמקרים נראה מאבטח שלבוש במדים ייצוגיים ומכובדים שעומד מחוץ לדלת הכניסה למתקן ומתרכז אך ורק במשימה שלשמה הוא נשלח. במקרים אחרים נראה מאבטח בלבוש מרושל או דהוי שאינו ייצוגי ואינו מכובד, שעומד או יושב בתוך המתקן ובנוסף מתעסק בביצוע פעולות שאינן קשורות לעבודתו ולמשימתו, כגון שימוש בפלאפון.


דוגמא טובה:

דוגמא לא טובה:

המאבטח המוצב בכניסה והאמצעים המוצבים בה נחשבים למענה בסיסי וקל לביצוע ולכן כל מה שנשאר למנב"ט המתקן לעשות זה לדאוג שהמאבטח יראה כאיש מקצוע מכובד אשר מבצע את עבודתו ברצינות ובנחישות. כאמור, המחבלים ציינו שזיהו שבכניסה לתחנה מוצבים שער מגנומטר ומכונת שיקוף, זה הספיק להם כדי להסתובב ולהמשיך בחיפוש יעד אחר לביצוע הפיגוע, הם לא ניסו להיכנס ולראות האם באמת מתבצעת בדיקה. על בסיס התנהגות זו, ניתן להסיק שגם מערך אבטחה שאין ביכולתו לרכוש או להשכיר שער מגנומטר ומכונת שיקוף יכול פשוט לרכוש ציוד דמה אשר נראה מבחוץ אמיתי ועובד.

כדי לעלות את הסיכוי לאיתור מקדים של מחבלים, חייבים לשבת ולחשוב על מציאת פתרון יצירתי לפריסת כוחות אבטחה במקסימום גזרות בהם סביר להניח שהיריב יעבור.


אז מה עוד אפשר לעשות?

כדי להצליח ולמצוא דרכים נוספות לשיפור, עלינו קודם כל להאמין בהנחות העבודה שהפיגועים במדינת ישראל ימשיכו עוד זמן רב, שהיריבים לומדים ומשתפרים כל הזמן ושכל מעגלי הביטחון המצוינים הפועלים בישראל לא יכולים למנוע את כל הפיגועים ועדיין בחלק מהמקרים שבהם היריב הצליח להגיע ליעד יש סיכוי לגרום לו להרתעה בנראות ובפעולות פשוטות.

הנחת עבודה נוספת היא שישנם מקומות ומתחמים שתמיד יהיו בעיני היריב יותר אטרקטיביים לביצוע פיגוע וגם בעיני המדינה שמבינה שההשלכות וההשפעה במקומות אלו גדולות יותר ממקומות אחרים.

הנחות עבודה אלו, הן הבסיס המוצק לכך שאסור לנו להפסיק לחשוב איך אפשר להיות טובים ומיומנים יותר אל מול היריבים.

אפשר להחליט להחזיר את המאבטחים לכניסה לעסקים עם ריכוזי קהל כגון בנקים, מסעדות, מועדונים, בתי מלון וכו'.

אבטחה מרחבית משותפת:

ובמקום זה, אפשר אולי להתחיל לחשוב על התייחסות לאזורי בילוי כמו שרונה או לאזורים רגישים כמו קרית הממשלה בירושלים, כאזורים מאובטחים בשיטת המעגלים ובריכוז מאמץ משותף של כלל כוחות הביטחון הקיימים.

מתחם שרונה מרכז מקומות בילוי רבים הפרוסים על "בלוק" אחד שמסביבו ממוקמים מתקנים שונים שמאובטחים על ידי מערכי אבטחה ייעודיים כגון בניין קרית הממשלה, מתקן הקריה, משרדי ממשלה – הבט"פ, רשות השידור ועוד.

יש לבצע ניתוח שטח מקצועי אשר יסמן את כלל דרכי הגישה האפשריים למתחם, ברגל וברכב.

יש לדרג את כלל המקומות המצויים במתחם לפי רגישות שתקבע על בסיס ייעוד המקום וריכוז הקהל שבתוכו.

יש לקחת בחשבון את כלל כוחות הביטחון הקיימים במתחם ובגזרתו, את יחידות הסדר והביטחון של העיר ואת כוחות המשטרה כולל מתנדבים.

יש לבצע ניתוח בראיית התוקף מבחינת יכולות הגעה וריכוזי קהל.

על בסיס כלל הנתונים האלה, ניתן יהיה לבנות תכנית אבטחה לכלל המתחם, בשיתוף כלל כוחות הביטחון ובעזרתה ליצור מעגלי אבטחה שיצליחו להקשות ואף להרתיע את היריב מלהיכנס אליו.

בדרך של שיתוף פעולה, ניצול הכח הקיים יהיה יעיל יותר כך שבמסלולי ההגעה האפשריים של היריב למתחם הוא יפגוש כוחות ביטחון שיאלצו אותו להתמודד מולם במעגל אבטחה ראשון שיהיה בהיקף המתחם ולא רק בכניסות לבניינים ולעסקים ובנוסף, זה יגרום לו להסתובב יותר בחיפוש אחר יעד קל לביצוע הפיגוע.

אבטחה לאורך ציר מרכזי:

חשיבה רחבה יותר, תתייחס לאזור גדול יותר ולא רק למתחם אחד. לצורך ההסבר, ניקח את הציר מתחנת הרכבת השלום ועד רחוב אבן גבירול ונציין היכן מוצבים בו כוחות אבטחה:

  1. מאבטחי תחנת הרכבת.
  2. מאבטחי מגדלי עזריאלי.
  3. מאבטחי בניין קרית הממשלה.
  4. מאבטחי הקריה.
  5. מאבטחים במתחם שרונה.

מספיק, שהנחיה לביצוע ו/או שיתוף פעולה יגרמו לכך שכל מערך אבטחה בציר הנ"ל ידאג להציב לפחות מאבטח אחד בחוץ על הציר, יווצר רצף אבטחה על אזור גדול יותר אשר יגדיל את הסיכוי שאולי אחד מהמאבטחים יצליח לאתר סימנים מחשידים בהתנהגות המחבלים.

אני מסכים אם כל אלה שיקומו ויגידו שעדיין, אחרי כל השינויים והשיפורים שהצעתי לבצע, המחבלים יכולים להגיע ליעד שאינו מאובטח כפי שעשו במקס ברנר ולעולם אי אפשר לאבטח את כל המקומות אבל לא אוכל להסכים על השארת המצב כפי שהוא כיום ועל חוסר השקעה בחיפוש פתרונות לשיפורו.

זכרו ש"אבטחה צריך לקיים" תוך יצירת הרתעה תמידית כלפי חוץ.

סקירה – איום מטען חבלה ברכב

יחידות אבטחת אישים, משרדים ממשלתיים כמו משרד החוץ, אנשי עסקים, אנשים פרטיים ובעלי תפקידים המזוהים כעובדים במערכי אבטחה, מתמודדים עם רשימה ארוכה של איומים אשר יכולים לפגוע בהם או במושא האבטחה שלהם.
אחד האיומים, שממוקם בחלק העליון של הרשימה, הוא איום מטען החבלה המוטמן ברכב או גרימת תקלה בטיחותית שיכולה ליצור תאונת דרכים קטלנית.
בשלב איסוף המידע על היעד, היריב מחפש מידפס בהתנהגות ומתברר לו מהר מאוד שהרכב עונה על ההגדרה הזו ומהווה מטרה קלה בדרך לפגיעה באישיות מהסיבות הבאות:

  1. הרכב נחשב לקל לזיהוי חד ערכי.
  2. היעד לפגיעה, משתמש ברכב בתדירות יומיומית.
  3. רוב הרכבים אינם משוריינים ולכן מטען חבלה שיתפוצץ בגחון יגרום לפגיעה קטלנית לרכב וליושבים בתוכו.
  4. ככלל, היעד לפיגוע ייצא מביתו בתחילת כל יום ויחזור אליו בסיומו כאשר הוא ברכבו.
  5. במהלך היום, הרכב נשאר במקומות חניה נגישים ללא פיקוח כלל או עם פיקוח לא יעיל.



דוגמא לרכב שהתפוצץ ממטען חבלה בגחון:

אירועי העבר בישראל ובעולם, מלמדים אותנו שהיריב מיישם את איום מטען החבלה ברכב בכמה מאפיינים:

  1. הצמדת מטען חבלה לגוף החיצוני של הרכב, הגג או הצדדים כשהרכב במצב סטטי או תוך כדי תנועה: דרך פעולה שנראית ומיושמת בעיקר בעולם החיסולים אבל לא רק. בשנת 2013 דווח בתקשורת – רעיית נציג משרד הביטחון הישראלי בשגרירות בהודו, נפצעה היום (שני) בפיצוץ מטען חבלה שהוצמד על מכוניתה כשעצרה ברמזור סמוך לנציגות בבירה ניו דלהי. כתוצאה מהפיצוץ המכונית עלתה באש.
  2. הטמנת מטען חבלה בתוך הרכב: דרך פעולה אפשרית המחייבת את היריב ביכולת כניסה לרכב, לחלל הנוסעים או תא המטען או אזור המנוע. באזורים אלה קיימים מקומות רבים שניתן להטמין בהם מטען חבלה ושיהיה קשה מאוד לאתר אותו.
  3. הטמנת מטען בגחון הרכב: מדובר בדרך פעולה שכיחה מכיוון שהיישום שלה נחשב לקל יותר מבחינת יכולת ההגעה לשטח גחון הרכב.

 

ישנם יריבים רבים שיעדיפו להטמין מטען חבלה בגחון הרכב בגלל הקלות היחסית בהטמנתו והקושי הרב במציאתו.
ברוב הרכבים, שטח הגחון כולל חלקים רבים וחללים רבים שניתן להטמין בהם מטען חבלה כך שיהיה קשה מאוד לאתר ולזהות אותו מבעוד מועד.

דוגמא לגחון רכב:

דוגמא לכניסה מתחת לגחון הרכב:

כל מה שהיריב צריך כדי להצליח וליישם את האיום, הוא להבין היכן נמצא הרכב ללא פיקוח ולפרק זמן שיאפשר לו להטמין את המטען ללא הפרעה. היריב יכול להפעיל את המטען מרחוק או להוסיף לו מנגנון הפעלה עצמאי בזמן שמוגדר מראש.
רכב אשר הוצמד אליו מטען חבלה, יכול לשמש גם כרכב תופת כאשר היריב ינסה להכניסו למתחם או למתקן רגיש ויפעילו בתוכו.

דוגמא למטען בגחון הרכב:

בהתמודדות מול האיום הנ"ל, קיימים מספר אפשרויות למענה:

  1. סריקה פיזית רגילה המבוצעת על ידי בעל הרכב או מי מטעמו כגון איש אבטחה. המבצע חייב להתכופף על מנת לנסות ולראות את כל שטח גחון הרכב בצורה מקסימלית וגם אז הוא מוגבל מאוד ביכולת לאתר ולזהות משהו שדומה למטען חבלה.


דוגמא לסריקת רכב:

  1. סריקה בעזרת מוט מראה: מדובר באמצעי ייעודי לסריקת גחון הרכב. המראה מאפשרת לסורק לראות חלק מגחון הרכב בניסיון לזהות משהו שלא שייך אליו ונראה כמטען חבלה.שימוש במוט מראה מחייב שהסורק יהיה מיומן ומקצועי ברמה גבוהה מאוד.


דוגמא לסריקה עם מוט מראה:

  1. מערכת לסריקת גחון הרכב בכניסה למתקן רגיש: כיום קיימות מערכות לסריקת גחון הרכב בכניסה למתקן. המערכת מותקנת על הקרקע באופן קבוע וסורקת את גחון הרכב כאשר הוא עובר או עומד מעליה. המערכות הנ"ל לא נותנות פתרון לביטחון הנוסעים ברכב.


דוגמא למערכת בכניסה למתקן:

  1. כולת פיקוח על הרכב: מי שביכולתו לפקח על הרכב כשהוא לא בנסיעה על ידי אנשים ואמצעים (בעיקר מצלמות), כנראה שיצליח להתמודד עם האיום בצורה הטובה ביותר. הבעיה, שלרוב האנשים המאוימים קשה לתת מענה מלא של פיקוח וגם כשידם כן משיגה זאת עדין מדובר בכוח אדם שלאחר זמן מתחיל להתעייף, מפסיק להיות ערני ומתלונן.
  2. מערכת טכנולוגית: במהלך השנים, ניסו חברות שונות לפתח מערכת לגילוי הנחת מטען חבלה בגחון הרכב. מערכת שתדע לסגור את כל שטח הגחון ותוכל להתמודד עם כל מה שגחון הרכב סופג בעיקר במהלך נסיעה בתנאי מזג אוויר ובתנאי שטח משתנים – מים, בוץ, אבק ועוד. עד היום רוב החברות לא הצליחו להמציא ולפתח מערכת יעילה שיודעת להתמודד עם האיום השכיח הזה ולשרוד מתחת לגחון הרכב לאורך זמן.

 

השינוי המיוחל למענה יעיל לאיום, מגיע מחברה ישראלית צעירה וחדשנית,
חברת טרנטולה טכנולוגיות בע"מ.

 

חשיבות האימונים באבטחה

בכל מה שקשור להגדרות והנחיות, ניתן לקבוע, שכלל הגופים המנחים בתחום האבטחה בישראל נמצאים במצב טוב. הפערים קיימים במספר, ברמה ובמשך האימונים ביחס למאפייני התפקיד ולאיומים שמולו מי שמבצע אותו צריך להתמודד.
כידוע, משטרת ישראל היא הגוף המנחה בתחום האבטחה האזרחית בישראל. בשנים האחרונות, גם המשטרה הבינה את חשיבות ההגדרות וההנחיות כבסיס מחייב לביצוע האבטחה בשטח. ההגדרות וההנחיות מאוגדות לתיק אבטחה (פק"מ), תיק שטח מתקן, נהלים ואפיון תפקיד.
אפיון התפקיד, מגדיר אלו נושאים מקצועיים דרושים על מנת להצליח לגייס את המועמד עם הסיכוי הגדול ביותר שיבצע אותו כנדרש.
כיום, אפיון והגדרת התפקיד כוללים גם סעיף המתייחס לסוג ומשך ההכשרה שאדם צריך לעבור כדי להפוך למאבטח אזרחי ובהמשך, אילו אימונים חוזרים עליו לעבוד במהלך התפקיד על מנת לשמור אותו בכשירות מבצעית.

ההגדרה של אימון:
אימון הוא התהליך המכין אדם או קבוצת אנשים לתפקוד במצב עתידי מוגדר.
תהליך של אימון לרוב יהיה תרגול של ידע שנרכש קודם לאימון, כשהוא מבוסס על פעולות מוכוונות תוצאה כלומר הוא נהוג במצבים ותחומים שבהם קיימת הגדרה ידועה וברורה של התוצאה המצופה, ומכאן שהאחרונה היא פונקציה של מידת ההכנה המתקבלת באימון.
קיימים מספר סוגים של אימונים, כאשר אימון מסוים יכול להשתייך ליותר מסוג אחד. לרוב, לכל אימון מוגדרות מטרות ברורות ולכל מטרה מצורף תיאור של האופן בו היא תושג. תיאור זה מכונה שיטה.
אימון מאבטח במסגרת תפקידו, נועד להכין אותו לתפקוד הנדרש ממנו בשגרה ובשעת חירום. הדגשים באימון הם על היכולת הגופנית, התמקצעות בהפעלתו של נשק, ורכישת שליטה טקטית.

לא סתם מציינים את חשיבות שלב גיבוש הגדרות הבסיס כי כפי שבטח שמתם לב, כל התשובות נמצאות בגוף ההגדרה ולכן כל מה שנשאר זה לתרגם את ההגדרה למציאות. כך גם בהגדרה של אימון.

בואו נתרגם את ההגדרה של אימון בהקשר של האבטחה האזרחית:
אימון הוא התהליך המכין אדם או קבוצת אנשים לתפקוד במצב עתידי מוגדר – האימון הוא המשך טבעי למאפייני תפקיד המאבטח האזרחי. מאבטח אזרחי בישראל נדרש להקפדה על נראות, יצירת הרתעה, יכולת איתור חריגים על פי סימנים מחשידים, ביצוע בידוק אדם וכבודה, ביצוע תשאול, ביצוע סריקה נגד חבלה, שימוש באמצעים טכנולוגיים כגון מגנומטר ידני ושער מגנומטר, שימוש כלי נשק – אקדח, קרב מגע, עבודה לבד, עבודה בצוות, עבודה עם כוחות ביטחון נוספים ועוד.
כדי שהמאבטח יצליח לבצע את כל מה שנדרש ממנו, חובה עלינו לאמן אותו וכמה שיותר.

הנוסחה הברורה קובעת שככל שתתאמן יותר כך תגדיל את הסיכוי שתפעל נכון יותר במצב חירום.

בנושא האימונים למאבטח אזרחי בישראל, נוצר מצב שמספר האימונים והתכנים המועברים בהם לא באמת מכינים אותו להתמודדות בשגרה ובחירום. הבעיה היותר גדולה נמצאת בעובדה שגם ההכשרה הראשונית לתפקיד מאבטח אינה מכינה את החניך כראוי ולכן נוצר מצב עצוב שהוא נשלח לביצוע עבודתו בשטח לא מוכן בעליל.
אני רוצה לנצל את האולימפיאדה בריו על מנת לנסות ולהסביר מה החשיבות של האימונים. בימים האחרונים פורסם בתקשורת סיפורה של מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית. סופר שהיא קשוחה מידי עם המתעמלות, שהיא מקללת אותן ומשפילה אותן, שהיא מגזימה איתן בנושא התזונה ועוד. הפרסום בתקשורת הגיע אחרי שהנבחרת הזו זכתה במדליה באליפות אירופה ואומרים שיש סיכוי גבוהה מאוד שתחזור עם מדליה גם מהאולימפיאדה בריו. אני לא במקום כדי לבקר את הסגנון של המאמנת אבל כן חושב שההישגים של הנבחרת הם תוצאה ישירה של כמות האימונים וסגנון העברתם. אי אפשר להגיע להישגים כאלה מבלי להתאמן עוד ועוד.
המציאות בישראל קובעת שדווקא מאבטח אזרחי, הוא בעל הסיכוי הגבוהה ביותר שימצא את עצמו מתמודד מול יריב מוחשי ואמיתי, וההוכחה לכך הם כל אותם פיגועים שאנחנו חווים בחודשים האחרונים. מצפייה בסרטונים של חלק מהאירועים שצולמו, רואים לא פעם שתגובת המאבטחים אינה נכונה ואינה מקצועית מספיק, וזה מתבטא בטעויות בסיסיות שלפעמים המחיר שמשלמים עליהן מתבטא בחיי אדם.

תהליך של אימון לרוב יהיה תרגול של ידע שנרכש קודם לאימון, כשהוא מבוסס על פעולות מוכוונות תוצאה כלומר הוא נהוג במצבים ותחומים שבהם קיימת הגדרה ידועה וברורה של התוצאה המצופה, ומכאן שהאחרונה היא פונקציה של מידת ההכנה המתקבלת באימון.
קיימים מספר סוגים של אימונים, כאשר אימון מסוים יכול להשתייך ליותר מסוג אחד. לרוב, לכל אימון מוגדרות מטרות ברורות ולכל מטרה מצורף תיאור של האופן בו היא תושג. תיאור זה מכונה שיטה – מאבטח חייב להתאמן בהתאם לתכנית אימונים שנתית שבה מפורט מה יועבר בכל אימון ואימון כך שכל הנושאים המקצועיים יתורגלו בכמות וברמה הנדרשת.
אם משימת האבטחה קובעת שפעולות האבטחה הם על מנת למנוע ולסכל…..כאשר רוב הזמן המאבטח מבצע פעולות מניעה כדי לא להגיע לסיכול, אזי רוב האימונים צריכים לעסוק בפעולות המניעה ופחות בסיכול. על פי מה שידוע לי, כיום אימוני הכשירות של המאבטחים עוסקים בעיקר בירי באקדח ופחות בשאר הנושאים וכאמור ירי באקדח קשור לשלב הסיכול ולא לשלב המניעה. המשמעות מכך, שאין התאמה בין הגדרת התפקיד להגדרת האימונים. זו בדיוק הסיבה לכך שהמאבטחים מבצעים טעויות בכל אותן פעולות בשטח שאינן שימוש באקדח כגון: עמידה טקטית, שמירת מרחק טקטי מאדם חריג, רמת תשאול אדם, רמת בדיקה, רמת סריקה נגד חבלה ועוד.
כל אימון שמבוצע למאבטחים, חייב להתקיים על בסיס תיק אימון מוגדר מראש ומאושר על ידי הגורמים הרלוונטיים. תיק האימון יכלול את מטרת האימון, לקח והישג נדרשים, לו"ז אימון, מה יבוצע באימון וכו'.
אימון טקטי למשל צריך לכלול תרחישים שרלוונטיים למאפייני התפקידים של המאבטחים שעוברים אותו ולמאפייני התקופה. לדוגמא: אימון טקטי שמועבר למאבטחים שעובדים באזור סיכון גבוהה בגזרת עזרה בתקופת איום המנהרות, כדאי שיתאמנו על תרחיש יציאת מחבלים ממנהרה.
את האימון על כל תכניו, יעבירו אך ורק מדריכים מקצועיים בעלי הידע והניסיון המתאימים ושאושרו על ידי משטרת ישראל. מדריך ירי לא יכול להעביר שיעור באיתור חריגים על פי סמ"חים בדיוק כפי שמדריך טקטי לא יכול להעביר מטווח. רק חבלן מאושר על ידי משטרת ישראל יעביר תוכן מקצועי בנושא חבלה.
אימון שמועבר ללא תיק אימון מוגדר וחתום, הוא אימון מאולתר שלא שווה דבר וחצי דבר שהמאבטח ייצא ממנו בדיוק כפי שנכנס אליו.
לרוב, הרמה המקצועית של המאבטח האזרחי בישראל אינה גבוהה ואינה עומדת בקנה אחד עם האיומים הקיימים ועם רמת היריבים הפוטנציאלים. אני בדעה שזו תוצאה ישירה של הכשרה קמרה מידי ולא נכונה ושל מספר ורמת אימוני כשירות נמוכים ושגם אינם מתאימים לנושאים המקצועיים המופיעים באפיון התפקיד.
משטרת ישראל, מבצעת במהלך הזמן שינויים כאלה ואחרים בהכשרה ובאימוני הכשירות אבל זה לא באמת מספיק.
נדרש ביצוע שינוי חד וברור שמצד אחד יגרום לשיפור מקצועי ומצד שני יידע להתחשב בסעיף הכספי.
עד שהשינוי הזה יגיע, נדרש מהמנב"טים להיות מעורבים הרבה יותר בנושא האימונים שהמאבטחים שלהם עוברים בבתי הספר לאבטחה ובנוסף לדאוג להשלים להם את החוסר המקצועי בימי עיון ובאימונים טקטיים במתקנים שגם להם חייבים לכתוב תיק אימון מסודר.

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" על בסיס כמה שיותר אימונים

הפיגוע בשרונה – ללמוד ולהמשיך להשתפר

למען ההרוגים והפצועים בפיגוע בשרונה ולמען אזרחי מדינת ישראל שכוחות הביטחון אמונים על ביטחונם, אנחנו חייבים לבצע תהליך למידה והפקת לקחים מקצועי ולצאת ממנו הרבה יותר טובים בהתמודדות מול היריבים.
מדינת ישראל מתמודדת לאורך השנים עם פיגועים רבים במתווים ובמאפיינים משתנים, כאשר חלקם מוגדרים כמפתיעים בהתנהגות ובתעוזת המחבלים. כפי שזה נראה, הפיגוע במקס ברנר במתחם שרונה ייכנס לרשימת הפיגועים המפתיעים.
בהתבסס על פיגועים מהעבר, בישראל ובעולם, יריב שמצליח להגיע לגזרת היעד שבחר יצליח לפעול בהפתעה ולפגוע ראשון באנשים השוהים בסביבתו הקרובה עד שמישהו יבצע פעולת נגד לנטרולו.
למרות שתהליך התחקיר המקצועי עדיין לא הסתיים, וברור שבתקופה הקרובה יתווספו נתונים חדשים ונוספים על מה שכבר ידוע, ניתן להצביע על נקודות בולטות במאפייני ההתנהגות של שני המחבלים הארורים:

  1. בחירת היעד – המחבלים בחרו מתחם בילוי והנאה של אזרחים ותיירים, מקום שאנשים מגיעים אליו כדי להתנתק משגרת היומיום, בחיפוש אחר אווירה שונה, חברה, אוכל טוב וצלילים אחרים.
  2. מיקום היעד – מתחם בילוי פופולרי שצמוד לבסיס הקריה בעיר תל אביב. מדובר בשילוב "קטלני" של שלושה סמלים מרכזיים ומוכרים לרוב הציבור בישראל ולתיירים המגיעים אליה, כולל כאלה שלא מתגוררים בתל אביב.
  3. הדפ"ן – דרך פעולה נבחרת:
    יש הטוענים שיתכן שהמחבלים לקחו רעיונות מסרט פלסטיני.

    שני מבצעים ולא אחד.

    ירי בנשק חם – נשק מאולתר.

    התייחסות למראה החיצוני על מנת להראות מכובדים וחשובים.

    הסתרת כלי הנשק בתיק עד לרגע ביצוע הירי.

    ירי בתזמון משותף ובריחה.
  4. לבישת חליפות מכובדות – מראה כזה יכול דווקא לעורר תשומת לב וסקרנות מהסביבה. מדובר בסקרנות טבעית ולא מתוך חשדנות לגבי מראה מכובד של אנשי עסקים. מעניין יהיה לדעת אם מישהו מהאזרחים שהיו במסעדה הרים את ראשו מהצלחת והסתכל בסקרנות על שני המחבלים. 
  5. מסלול עד כניסה למסעדה – מסלול המחבלים מוכיח שוב שהיריב מחפש מקום שיש בו ריכוז קהל ושאינו מאובטח או שמאובטח אבל ברמה נמוכה. על פי הפרסומים, המחבלים שנתקלו במאבטחים בכניסה למתחם שוק שרונה, החליטו להסתובב ולחפש מקום אחר לבצע בו את הפיגוע הרצחני וכך הגיעו למקס ברנר.
  6. שהייה במסעדה – המחבלים הפתיעו בהתנהגותם כאשר החליטו לשבת במסעדה ואף להזמין אוכל לפני שהחליטו על רגע תחילת הירי. התנהגות זו חריגה מכיוון שברוב המקרים, המחבלים מתחילים בפעולת הפגיעה מיד עם הגעתם ליעד הסופי. שהייה של מחבלים במקום שבו הם מתכננים לבצע פיגוע, מסכנת אותם בחשיפה ובכישלון המשימה.
  7. פעולת נגד מפתיעה ומשבשת תכניות – אזרח אחד שזרק כיסא לעבר אחד המחבלים גרם לכך שהאקדח ייפול לו מהידיים או יפסיק לירות. במצב סכנה האינסטינקט הבסיסי שלנו כבני אדם הוא לברוח ולא להלחם וכך עשו רוב יושבי המסעדה חוץ מאחד שהעז לזרוק את הכיסא. בפעולה זו הוא גרם להפסקת הירי וכנראה הציל מספר אזרחים מפגיעה ואף ממוות. הוא עצמו נפגע מהירי ואף יתכן שהציל את עצמו ממוות. עד כמה שקשה לשפוט אדם במצב סכנה, לפעמים דווקא פעולת נגד היא זו שתשבש ליריב את התכנית ותמנע ממנו להשלימה כמתוכנן.
  8. אינסטינקט ההישרדות של המחבל – אני מעריך ששני המחבלים תארו לעצמם שזמן מסוים מרגע תחילת הירי שלהם, יהיה מי שיגיב ויירה בהם עד נטרול שמשמעו פציעה ואף מוות. סביר להניח שהם לקחו בחשבון שהם ימותו. כשהתגובה כנראה אחרה להגיע, והם כבר לא ירו מהנשקים המאולתרים, בחרו השניים להחיל לברוח מהמסעדה. במהלך הבריחה אחד המחבלים נורה ונפצע על ידי מאבטח של מתקן רשות השידור והשני נכנס ברשות לדירה של הבת של אסף חפץ שבעלה הוא שוטר שרגע אחרי שווידא שההורים של אשתו, היא עצמה וה"אזרח" התמים נכנסו לדירה, רץ במהירות לסייע בזירת הפיגוע. במצב הזה, למחבל היו שתי אפשרויות – האחת לנסות ולפגוע בשלושת האזרחים שנמצאים איתו בדירה ושוב להסתכן בכך שגם הוא ייפגע או ימות והשנייה פשוט להראות אזרח תמים שנמצא במצב הלם. הסוף ידוע, המחבל בחר באפשרות השנייה כדי לנסות ולהישאר בחיים. המשמעות היא שבתהליך הבריחה שלו, כנראה שאינסטינקט ההישרדות גבר על הרצון להמשיך בתכנית ולרצוח אזרחים חפים מפשע.

המחבלים פעלו באזור שבו עובדים מספר מערכי אבטחה שונים ששוב, על פי הפרסומים, חלקם ראו את המחבלים ואף תשאלו אותם לפני תחילת הירי וחלקם הגיבו בירי עד נטרול במהלך בריחת המחבלים מהמסעדה. בסופו של האירוע, ידוע שמאבטח של רשות השידור ירה באחד המחבלים ונטרל אותו והשוטר שהכניס את המחבל לביתו, חזר עם אקדח שלוף והשתלט עליו כולל שימוש באזיקים.
על פי הדיווחים ותחקירים שהתפרסמו אחרי הפיגוע, התברר:

  1. המחבלים רצו להיכנס למתחם שוק שרונה שמאובטח על ידי מאבטחים בכניסות – נקודה מעניינת בהתייחס לכך שבדרך כלל היריב מחפש להיכנס למקום שאין בו אבטחה ולא בוחר להתחכך עם מאבטחים ולהסתכן בחשיפה.
  2. מאבטחי רשות השידור, שהגיבו והגיעו ראשונים לאזור הפיגוע פעלו ברמת קושי גבוהה יחסית ועדיין אחד מהם הצליח לזהות את אחד המחבלים ולנטרל אותו בירי. מאבטחים אלו הגיבו בתחילה על בסיס שמיעת יריות ומבלי לראות את תחילתו של הפיגוע ובטח שלא ראו את המחבלים. המשמעות, שצמצמו בריצה לגזרת הפיגוע, הצליחו להבין שמדובר בפיגוע, זיהו את אחד המחבלים והגיבו בירי. 

מעניין יהיה לדעת, אילו מאבטחים שעובדים בגזרת מתחם שרונה הגיבו ורצו לאזור הפיגוע והאם שלפו את הנשק מיד בתחילת ריצת התגבור או רק בהגיעם לגזרת הפיגוע והאם חבשו את כובע הזיהוי שנמצא ברשותם?
השאלה הזו מעבירה אותי להפקת הלקחים לצורך בדיקה יסודית האם אפשר עוד להשתפר ביכולת ההתמודדות מול מחבלים מהסוג הזה.
הפיגוע בשרונה, מזכיר לכוחות הביטחון מספר נושאים:

  1. שהיריב לומד, משתפר ומפתיע. היריב בוחר את האמצעי לפגיעה, את היעד ואת הזמן. 
  2. שבחלק מהמכרים, היריב מצליח לעבור את כל מעגלי האבטחה כולל את המודיעיני עד לרגע תחילת ביצוע הפיגוע בפועל שמסמן עבורו את הספירה לאחור עד שהמאבטחים או האזרחים שבקרבתו יזהו אותו ויגיבו בפעולת נגד.
  3. שמאבטח בכניסה למתקן יכול להרתיע את היריב רק על סמך הנראות שלו ו/או בשילוב תשאול בסיסי.
  4. שיכולת תגובה מהירה של מעגל אחרון יכולה להביא לסיום פיגוע ולהציל חיים של אזרחים.
  5. את החשיבות בתיאום ושת"פ בין מערכי אבטחה שונים באותה גזרה.
  6. את החשיבות בסימני זיהוי כגון כובע זיהוי וסימנים על הנשק.

מה עוד אפשר לעשות?
כדי להצליח ולמצוא דרכים נוספות לשיפור, עלינו קודם כל להאמין בהנחות העבודה שהפיגועים במדינת ישראל ימשיכו עוד זמן רב, שהיריבים לומדים ומשתפרים כל הזמן ושכל מעגלי הביטחון המצוינים הפועלים בישראל לא יכולים למנוע את כל הפיגועים ועדיין בחלק מהמקרים שבהם היריב הצליח להגיע ליעד יש סיכוי לגרום לו להרתעה בנראות ובפעולות פשוטות.
הנחת עבודה נוספת היא שישנם מקומות ומתחמים שתמיד יהיו בעיני היריב יותר אטרקטיביים לביצוע פיגוע וגם בעיני המדינה שמבינה שההשלכות וההשפעה במקומות אלו גדולות יותר ממקומות אחרים.
הנחות עבודה אלו, הן הבסיס המוצק לכך שאסור לנו להפסיק לחשוב איך אפשר להיות טובים ומיומנים יותר אל מול היריבים.
אפשר להחזיר את המאבטחים לכניסה לעסקים עם ריכוזי קהל כגון בנקים, מסעדות, מועדונים, בתי מלון וכו'.

אבטחה מרחבית משותפת:
ובמקום זה, אפשר אולי להתחיל לחשוב על התייחסות לאזורי בילוי כמו שרונה או לאזורים רגישים כמו קרית הממשלה בירושלים, כאזורים מאובטחים בשיטת המעגלים ובריכוז מאמץ משותף של כלל כוחות הביטחון הקיימים.
מתחם שרונה מרכז מקומות בילוי רבים הפרוסים על "בלוק" אחד שמסביבו ממוקמים מתקנים שונים שמאובטחים על ידי מערכי אבטחה ייעודיים כגון בניין קרית הממשלה, מתקן הקריה, משרדי ממשלה – הבט"פ, רשות השידור ועוד.
יש לבצע ניתוח שטח מקצועי אשר יסמן את כלל דרכי הגישה האפשריים למתחם, ברגל וברכב.
יש לדרג את כלל המקומות המצויים במתחם לפי רגישות שתקבע על בסיס ייעוד המקום וריכוז הקהל שבתוכו.
יש לקחת בחשבון את כלל כוחות הביטחון הקיימים במתחם ובגזרתו, את יחידות הסדר והביטחון של העיר ואת כוחות המשטרה כולל מתנדבים.
יש לבצע ניתוח בראיית התוקף מבחינת יכולות הגעה וריכוזי קהל.
על בסיס כלל הנתונים האלה, ניתן יהיה לבנות תכנית אבטחה לכלל המתחם, בשיתוף כלל כוחות הביטחון ובעזרתה ליצור מעגלי אבטחה שיצליחו להקשות ואף להרתיע את היריב מלהיכנס אליו.
עכשיו, יהיו כאלה שיגידו שהיריב ילך למקום אחר וימצא בו במי לפגוע אז מה זה אומר שנסגור את כל העיר?
התשובה היא לא. אין הכוונה לסגור את כל העיר וגם אין הכוונה ליצור מעגלי אבטחה שישבשו לאזרחים ולתיירים את הרצון לצאת ולבלות.
בדרך של שיתוף פעולה, ניצול הכח הקיים יהיה יעיל יותר כך שבמסלולי ההגעה האפשריים של היריב למתחם הוא יפגוש כוחות ביטחון שיאלצו אותו להתמודד מולם במעגל אבטחה ראשון שיהיה בהיקף המתחם ולא רק בכניסות לבניינים ולעסקים.
אפשרות לדוגמא:
הכוכבים הכחולים מסמנים את כוחות הביטחון שיוצרים את המעגל הראשון הייעודי למתחם.
הפריסה תהיה על בסיס תכנית אבטחה שיוצרת שת"פ בין כלל הכוחות הקיימים בגזרה.
כל כוח יידרש לספק עמדה אחת או יותר, כולל יחידת הסדר וביטחון של העיר וכולל כוח משטרה כך שהנטל יתחלק בצורה שניתן ליישם את התכנית.
כמובן, שיהיה קב"ט שינהל את כלל הכוחות החיצוניים כמערך אבטחה אחד שיידע לעבוד בשת"פ עם מערכי האבטחה בכל מתקן ומתקן.
הערה: פריסת הכוחות בשטח היא רק לצורך המחשה ולא בוצעה על בסיס תכנון יסודי ומקצועי.

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" תוך חיפוש אחר דרכים חדשות להתמודדות מול היריב המשתפר

ישראל 2016 – עדיין בעלי תפקידים לא יודעים לקחת אחריות

אני נוהג לקרוא ולחקור אירועים רבים שהתרחשו בשנים האחרונות בישראל ובעולם ומוצא שבישראל נושא אי לקיחת אחריות מצד בעלי תפקידים בכירים הוא שכיח מאוד לעומת מדינות דמוקרטיות אחרות בעולם שבהן דווקא ישנם מקרים חוזרים ונשנים של לקיחת אחריות מלאה על תפקוד לקוי.
אני מחזיק בדעה אישית, שבעל תפקיד בכיר ובעיקר כזה שהוא נבחר ציבור חייב לקחת אחריות על מעשיו במסגרת התפקיד שאליו נבחר ושבמסגרתו התחייב ליעדים ברורים וברי השגה. בעל תפקיד בכיר אשר נכשל בתפקידו ולא לוקח אחריות אישית, מזלזל באינטליגנציה של האזרחים שבחרו בו ונתנו לו את אמונם.
גם בנושא הזה ישראל מיוחדת – יכול להיות ראש ממשלה שמתפטר בגלל חשבון בנק בחו"ל, ממשלה שנופלת בגלל חילול שבת וכאלה שנשארים במקומם למרות אובדן של 44 צוערים ושני קציני משטרה.
כדי שתבינו למה אני מתכוון, אני מבקש שתשקיעו זמן קצר לקריאת המבוא והמסקנות כפי שהם מופיעים בדו"ח מבקר המדינה בנושא אסון הכרמל שהתרחש בדצמבר 2010.
זו אמנם דוגמא אחת מיני רבות אבל אין ספק שהיא חריגה ובולטת.
הד"וח המלא מפורסם באתר מבקר המדינה.
א קראו עד הסוף:

מבוא:

ביום חמישי, 2.12.10, א' חנוכה התשע"א, סמוך לשעה 11:00, פרצה שרפה בפאתי היישוב עספייא, השוכן על רכס הר הכרמל – רכס שאורכו כ-22 ק"מ ושטחו כ-32 קמ"ר. בשל השילוב של תנאי מזג אוויר ששררו באותו יום – חום ויובש חריגים יחסית לממוצע בעונה זו, יובש של הצמחייהמשטר רוחות מזרחיות חזקות – ושל מאפייני האזור (ריכוז של עצי אורן צפופים ודליקים ותוואי שטח הררי החרוץ ואדיות) התפשטה האש עד מהרה בשטחי היערות והפכה בתוך זמן קצר לשרפת ענק, בעלת מאפיינים של "אסון המוני"האש, שפרצה במוקד אחד, התפשטה במהירות ודילגה מעץ לעץ. אצטרובלי האורן הנשרפים התפוצצו תוך כדי מעופם למרחקים, ובכך יצרו עוד ועוד מוקדי אש שהלכו וכיסו את הכרמל – על יערותיו ויישוביו. להבות ענק בגובה 30 ו-40 מטר, טמפרטורה של מאות מעלות ורוח הנשאבת לתוך מוקדי האש ומלבה אותה גרמו למעשה להיווצרות סופת אש עזה והרסנית. האש התפשטה לאזור נחל חיק, לשמורת הר אלון, לבית הסוהר דמון, לאזור חוות משמר הכרמל, לקיבוץ בית אורן ולשמורת הר שוקף. בשרפה נפגעו קיבוץ בית אורן, גבעת וולפסון, מלון יערות הכרמל, עין הוד, ניר עציון וכפר הנוער ימין אורד. האש המשיכה להתפשט במורד רכס הכרמל עד קיבוץ החותרים, קיבוץ מגדים וטירת הכרמל (ראו מפה בהמשך).

השרפה הפכה לאסון חמור וכואב כאשר להבות אש עצומות לכדו בהמשכו של אותו יום נורא, בשעה 15:40 בערך, אוטובוס ובו צוערים ומפקדים של שירות בתי הסוהר שהיה בדרכו לסייע בחילוץ ובהצלה של אסירים מבית הסוהר. באסון נהרגו 44 איש – 37 צוערים ומפקדים של שירות בתי הסוהר, שלושה קציני משטרה, שלושה כבאים, אחד מהם נער – צופה אש מתנדב, ואזרח – נהג האוטובוס (להלן – אסון האוטובוס).

נוסף על כך נאלצו להתפנות אלפי תושבים מבתיהם, בין היתר ביישובים: בית אורן, עספייא, עין הוד, ניר עציון, טירת הכרמל ושכונת דניה בחיפה, וכן השוהים בכפר הנוער ימין אורד ובמלון יערות הכרמל. כן פונו במהלך היום הראשון לשרפה השוהים במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל ואסירים משני בתי סוהר: מבית הסוהר דמון פונו 493 אסירים, ומבית הסוהר כרמל – 420 אסירים. כל האסירים פונו


ללא פגע. לצורך פינוי האסירים הפעיל שירות בתי הסוהר סד"כ מבצעי של כ-500 איש. 81 בתים נשרפו במהלך השרפה, נגרם נזק ל-173 בתים נוספים וכן עלו באש כ-32 אלף דונם חורש טבעי ובהם כ-4 מיליון עצים.

על פי חובתה החוקית נטלה משטרת ישראל את האחריות לניהול האירוע, תוך שיתוף פעולה עם גורמים נוספים – שירותי כבאות והצלה, מד"א, צה"ל, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה ואחרים – ותוך קבלת סיוע מהם. ביום הראשון לשרפה הפעילה משטרת ישראל סד"כ מבצעי של 555 שוטרים וקצינים, מהם 260 ממחוז צפון; בסך הכול הפעילה המשטרה בכל ימי האירוע כ-2,000 שוטרים וקצינים, מהם 1,500 ממחוז צפון.

רשויות הכבאות של חיפה ושל חדרה, שפארק הכרמל נמצא בתחום אחריותן, הובילו את הלחימה באש; סייעו להן רשויות הכבאות מכל הארץ, לאחר שכבר ביום הראשון לשרפה הכריזה נציבות כבאות והצלה שבמשרד הפנים על גיוס כבאים כללי ומלא בכל תחנות הכיבוי. בפעולות הכיבוי השתתפו, שכם אחד, כ-450 כבאים מכל רחבי הארץ, וסייעו להם כ-200 כבאים מפיקוד העורף ומחיל האוויר, מהרשות לשמירת הטבע ומהגנים הלאומיים, וכן צוותי כיבוי של קרן קיימת לישראל. כ-150 רכבי כיבוי ו-58 כלי טיס השתתפו בפעולות הכיבוי בכרמל. בוצעו כ-1,500 הטלות של מים וחומרים מעכבי בעירה מהאוויר, שנפחם הכולל כ-9,000 טון.

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, פנה אישית לראשי מדינות זרות וכן לגורמים נוספים מחו"ל לצורך קבלת סיוע לכיבוי השרפה; בעקבות הפנייה נשלחו לארץ כוחות כיבוי ומטוסי כיבוי מכ-20 מדינות. כמו כן שכרה מדינת ישראל מחברה פרטית בארצות הברית את מטוס הכיבוי הגדול בעולם – "הסופר-טנקר".

השליטה באש הושגה רק לאחר שלושה ימי לחימה – ביום ראשון, 5.12.10, סמוך לשעה 16:00, כ-77 שעות לאחר פרוץ האש. היחלשות הרוח המזרחית, כניסה של רוח מכיוון הים ועמה עלייה בלחות סייעו לכבאים להשתלט על האש, אולם פעולות הכיבוי הסופיות נמשכו עוד זמן רב. כוחות הכיבוי שהו בשטח במשך כ-100 שעות ברציפות, עד לכיבוי סופי של השרפה.

מומלץ להמשיך ולקרוא כדי להבין איפה אנחנו חיים

ממצאי הביקורת על השרפה בכרמל, שפורטו בדוח נרחב ומקיף זה, מעלים ליקויים, כשלים ומחדלים חמורים הנוגעים למערך הכבאות וההצלה, למשטרת ישראל, לשירות בתי הסוהר וכן לגורמים נוספים הנוגעים לכיבוי ולמניעת שרפות בהיקף נרחב, ובהם רשויות מקומיות, הרשות לשמירת הטבע והגנים ומערכת הביטחון. הליקויים והכשלים החמורים שנמצאו והמחדלים שנחשפו כאן נוגעים להיערכות המוקדמת של הכוחות ולפעולות שננקטו מיד לאחר פרוץ השרפה ובמהלך יומה הראשון, כמו גם לליקויים כבדי משקל בסדרי הפיקוד והשליטה של הארגונים הנזכרים וליכולת התיאום ושיתוף הפעולה ביניהם בעת אירוע כזה.

44 אישה ואיש, ונער ביניהם, כולם "מלח הארץ", נספו בדלקה ענקית בכרמל. 44 משפחות שכולות שעולמן חרב עליהן, השואלות למה? מדוע לא נמנע מבעוד מועד מאוטובוס הצוערים לעלות לכיוון כלא דמון, כאשר הסכנה המרחפת על מי שעולה בכביש מכלא הכרמל לכיוון כלא דמון הייתה חייבת להיות ברורה לכול, בשל ענני העשן הכבד ולהבות האש הענקיות, שנראו גם למרחקים; ולא פחות חשוב – על אף מידע שכבר היה בידי הגורמים המקצועיים או היה אמור להיות בידיהם באותה עת? האם פעלו מפקדי המשטרה בעת השרפה כפי שהיו חייבים לנהוג על פי הפקודות? האם פעלו מפקדי שב"ס כפי שהיו אמורים לפעול כשיצאו לחלץ את אסירי כלא דמון? כיצד פעלו אמצעי הקשר בין הכוחות השונים בשטח? האם היה מערך הכבאות וההצלה ערוך ומוכן באופן ראוי בעת פרוץ השרפה? השאלות קשות, ולא לכולן נמצא מענה מניח את הדעת.

שאלה מרכזית שעסקנו בה היא שאלת האחריות לדברים ומי נושא בה: באוקטובר 2009, כשנה וחודשיים לפני השרפה, חסרו לטענת נציב כבאות והצלה, 200 כבאים בשל חוסר תקציב. באותה עת חסרו 130 רכבי כיבוי, ורכבי הכיבוי שהיו בפעילות לא רועננו כמקובל. גם זאת: לא הייתה מערכת מחשוב כנדרש. מלאי החירום של החומרים מעכבי הבערה היה בעת האירוע 10% בלבד מהמלאי הנדרש.

ניתן להמחשה פירוט קצר בעניין זה, המצביע, בסופו של יום, על המחדלים החמורים שהעלנו בבדיקתנו בנושא זה:

על פי המדיניות של הקרן לכוננות וסיוע בכיבוי אש מהאוויר של שרפות ביערות, בשמורות טבע, בשטחים פתוחים, ביעדים אסטרטגיים לאומיים וביישובים בפריפריה, המלאי השוטף של החומרים מעכבי הבערה צריך לכלול 250 טון ומלאי החירום 200 טון. אף על פי כן, ביום פרוץ השרפה, 2.12.10, היו במלאי הכולל של חומרים מעכבי הבערה של מדינת ישראל 20 טון בלבד. הייתכן? 20 טון לעומת מאות טונות של חומרים כימיים המסייעים בדיכוי האש?

מי אחראי לכך שמספרם של הכבאים בארץ הוא כרבע ממספרם של כבאים מקצועיים בעולם המערבי במדינות שמספר תושביהן דומה? מספר רכבי הכיבוי בישראל לנפש הוא כרבע ממספרם בארצות שונות בחו"ל. מספר המנופים והסולמות לנפש בישראל הוא כמחצית בלבד ממספרם בחו"ל.

ביום 30.12.09, כשנה לפני השרפה, בסיכום דיון עם ראש הממשלה (דיון שהתקיים לבקשת שר הפנים), מגלה יו"ר ועד הכבאים בישראל:

"המצב היום הוא מצב של התרסקות. כבאי בשטח נדרש להחליט מי יחיה ומי ימות".

יודגש כבר בשלב זה, כי אין אנו טוענים ששר האוצר או שר הפנים אשמים חלילה במותם של 44 קרבנות השרפה הנוראה בכרמל. טענה זו אסור באיסור חמור לטעון, כי אין בה כל ממש.

אכן, היו כאן מחדלים קשים מאוד של גורמים שונים שנבדקו על ידינו. שר הפנים הגדיר את המצב פעמים מספר כ"קטסטרופה", והוא, כידוע, השר הממונה על נושא הכיבוי וההצלה.

שר האוצר סבר, בפרשה זו, כי תפקידו הייחודי הוא לשמור על מסגרת התקציב, וכי תוספת תקציב ללא רפורמה כמוה כבזבוז כספי ציבור. השר שואל, האם עליו להיות אחראי לכל חסר תקציבי בכל משרד ממשלתי, אם תתעוררנה בעיות דומות; שר האוצר סבור כי תפקידו, כחבר ממשלה, שונה במהותו מתפקידם של שרים אחרים, באשר תפקידו הוא לשמור על המסגרת התקציבית והכלכלית כנגד הדרישות והלחצים המופנים מכל עבר, מוצדקות ככל שתהיינה. הוא בגדר "מתאם" ו"שומר סף" בלבד, היושב על "ברזי התקציב" ומונע חריגות מן התקציב שאושר על-ידי הממשלה והכנסת. אני בטוח כי שר האוצר, חבר בכיר בממשלה ובכלל זה בקבינט הביטחוני, ידע היטב כי מערך הכבאות וההצלה הוא אחד ממרכיבי החירום מצילי החיים המשמעותיים ביותר של המדינה. הסכנות הנשקפות למדינת ישראל בתחום זה הן כבדות משקל ומציאותיות מאוד. אין הערכת מצב ביטחונית כוללת שבה לא יעלה על סדר היום נושא הכיבוי וההצלה. אין זה "גורם נוסף" במגוון הגורמים המרכיבים את נושאי הביטחון הלאומי. זהו גורם מרכזי וראשון במעלה להגנה על המדינה ואזרחיה בעורף ובחזית בעת מבחן. מחדלים בנושא זה מסכנים, ללא צל של ספק, את ביטחוננו והגנתנו. יודגש כי במלחמה באש, מערכות הסיוע הכיבוי והצלת חיי אדם הן הא"ב של קרבות הקיום של תושבי המדינה בעת חירום.

השימוש במונח "מלחמה" לציון המאבק באש המתפשטת משקף נכונה את גודלו ועוצמתו של האויב הזה, הקם עלינו, כמו במקרה השרפה הענקית הכרמל. הוא משקף גם את העובדה שהמוכנות לכיבוי השרפה יכולה לשמש משל למוכנות המדינה לאירועי אסון המוני כמו גם למצב חירום לאומי.

שרפות ענק, הסבירות לפריצתן גבוהה ביותר, ובתנאי מזג האוויר והיובש הממושך, בלי אמצעי כיבוי נאותים, ובעיקר ללא התקציבים הנדרשים, יש בכוחן להביא לאסונות קשים שיעלו בחיי אדם. מכאן שפעילות מערך הכיבוי אינה ניתנת להשוואה עם פעילותם השוטפת של משרדי הממשלה בדרך כלל בעת רגיעה, תהא חשיבותה אשר תהא – ושוב: בעת מלחמה, עת חירום, באש המתפשטת ומתעצמת עסקינן.

אין מחלוקת כי שירותי הכבאות וההצלה, המופקדים על כיבוי דלקות ועל משימות של חילוץ והצלה, הם חוליה חיונית וייחודית בשרשרת הגופים המופקדים בעת שגרה ובעת חירום על הצלת נפשות ועל טיפול בנפגעים בעורף. אף על פי כן, מצב שירותי הכבאות וההצלה החמיר מאז מלחמת לבנון השנייה. לנוכח המצב החמור, שהיה גלוי לראש הממשלה, לשר האוצר, לשר הפנים ולשר לביטחון הפנים ובוודאי לממשלה

כולה – מצב של סכנת קריסה בגין העומס הצפוי להיות מוטל עליהם לעת חירום כאשר תושבים רבים יימצאו בסכנת חיים ממשית – היה צורך לתמוך במתן תקציבים לצרכים מידיים הנדרשים לשעת חירום, להצטיידות ולשדרוג, ללא התניה ברפורמה ושינוי מבני – שאף שהם חשובים וחיוניים כשלעצמם, ויש לממשם, הם תהליכים ארוכים וממושכים יותר.

ביום 14.12.10, בדיוק 12 יום אחר השרפה הנוראה בכרמל, אמר שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, בישיבת ועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה: "אני מודה שלא ראיתי את האפשרות של השרפה הזו, השרפה הגדולה ביותר, החמורה ביותר, חסרת התקדים בתולדות ישראל". אי-צפיית האפשרות הזו על ידי שר בממשלה הוא כשל משמעותי. אמנם משרד האוצר שינה (בשלב מאוחר) את קווי מדיניותו, והנחה את עובדיו להמשיך ולדרוש רפורמה, אך גם לתמוך במתן תקציב מידי לעת חירום, להצטיידות ולשדרוג, ללא רפורמה.

כזכור, ישיבת הממשלה ב-4.7.10 הביאה להחלטה המשמעותית, מס' 1904, שעל פיה יוקצו למערך הכיבוי 100 מיליון ש"ח. הקצאת התקציב הייתה מידית, והיא לא הותנתה עוד בביצוע הרפורמה; מקור המימון היה משותף – מתקציבי משרד הפנים, משרד האוצר והרשויות המקומיות. החלטה זו התקבלה חמישה חודשים בלבד לפני השרפה הנוראה.

אני ער לכך כי שר האוצר החל כאמור, בשלב מסוים, מאוחר מאוד לדעתי, להכיר בעובדה שמדובר בתקציב לצרכים הנדרשים לעת חירום, ולכן שינה את דעתו בעניין ואף הנחה בהתאם לכך את אנשי משרד האוצר להמשיך ולדרוש רפורמה, אך בד בבד לתמוך במתן תקציב מידי לעת חירום ולשדרוג ללא התנייתו ברפורמה. לפיכך מתחדדת השאלה מדוע התמהמה האוצר עם גישתו המעודכנת עד לדיון במאי 2010 ולהחלטת הממשלה מ-4.7.10, ולפיה יוקצו למערך הכיבוי 100 מיליון ש"ח.

במקרה זה "העכבה הייתה לרעה". עלי לציין כאן כי טענתו המרכזית של שר האוצר מתומצתת כדלקמן: משרד הפנים יכול היה ליתן מענה זמין לצורכי החירום הדחופים של מערך הכבאות מתוך תקציבו, שהוא תקציב ניכר ביותר ויש למשרד הפנים גמישות בהקצאתו ובהוצאתו. שר הפנים סותר טענה זו.

שר הפנים, ח"כ אלי ישי, טוען כי המענה לצורכי שירותי הכבאות לא היה יכול לבוא אלא דרך הקצאת תקציבים נוספים על ידי משרד האוצר, מעשה אשר נעשה רק לאחר החלטות הממשלה, באיחור רב ולמרות התרעות משרד הפנים על הכשלים במערך הכבאות בשל חוסר במשאבים (מתוך תשובת השר אלי ישי). עוד טוען שר הפנים כי מדיניות משרד האוצר הייתה שלא להעמיד את מלוא המשאבים לנושאי כיבוי והצלה, כדי להביא לקידומה של הרפורמה.

בגוף הדוח הבאנו את עמדותיהם המנוגדות של שר הפנים ושר האוצר; שני השרים נקטו גישות "קצה": שר האוצר דבק בעמדה "רפורמה תחילה" ורק לאחר מכן הקצאת תקציב לנושאים השוטפים (שזעקו לסיוע מידי). הוא לא נתן את דעתו במידה מספקת, ראויה ומחויבת לעובדה שמדובר בסכנת חיים שאינה סובלת דיחוי. שר הפנים הבין את מצוקת מערכת הכבאות ואת הסכנה הציבורית הכרוכה בכך, אך גם

הוא אימץ את הגישה של "הכול או לא כלום". הוא דרש תקציב של מאות מיליונים לתכנית כוללת להבראת מערך הכבאות, אך לא איתר את הצרכים החיוניים והדחופים ביותר ואת המצוקות הקשות והמסוכנות שהמערכת נקלעה אליהן ולא עשה די למיצוי המשאבים ולמציאת פתרונות מתוך משאביו.

מבחנה הגדול של המנהיגות הוא בראיית המציאות הניצבת מול עיניה וקביעת דרכי פעולה נכונות והולמות למציאות זו בזמן אמת. הערכה לא נכונה של המציאות מסיטה את המנהיגות מדרך המלך אל עבר דרכים צדדיות ובמורד הדרך. אסור להגיע למצב שקיומה וביצועה של הרפורמה יהיה בגדר תנאי בל יעבור לדרישות להצטיידות ולשדרוג שוטפים של שירותי הכבאות וההצלה.

כישלונם של המשטרה, של שירות בתי הסוהר, של מערך הכבאות וההצלה ושל גורמים נוספים שמנינו בהרחבה ובעומק בבדיקה זו, כמו גם כישלונם של משרד האוצר ומשרד הפנים ומחדלם כאן, הוא משמעותי, יסודי ורציני. פגיעתם הייתה קשה ביותר. מכאן שחובה להפיק מיד לקחים מתאימים לגבי העתיד. מי ייתן ומחיר אבדן החיים ששילמו 44 צעירות וצעירים, בראשית דרכם בחיים, יתרום למניעת אסונות דומים בעתיד. הפקת לקחים מן המקרה ויישומם באופן מידי הם בגדר נחמה פורתא.

מכל מקום, אסור שהכלל יהיה "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". נוכח השרפה הנוראה בכרמל לא תוכל השיירה לעבור. העין הציבורית תהיה חייבת להישאר פקוחה ולגלות כי כל פסיפס ממצאי הביקורת בפרשה זו נמצא על שולחן הניתוחים, בכל עת, עד תיקון אחרון הליקויים. 

אני נשארתי עם שאלות רבות ומדאיגות הנובעות מהדו"ח:

אם באירוע כזה, בעלי התפקידים המצוינים בדו"ח לא לקחו אחריות אישית אז באילו אירועים הם כן אמורים לעשות זאת?

האם לא מגיע לנו האזרחים, לקבל הסבר מפורט איך הגענו למצב כזה והאם המצב דומה בנושאים אחרים הקשורים לביטחוננו?

האם לא מגיע לנו האזרחים, לדעת מה תוקן מאז פרסום הדו"ח ומה המצב כיום בכל הנוגע לנושא המדובר ושוב גם לנושאים אחרים?
ולמה ח"כ נאווה בוקר, שבעלה ליאור בור ז"ל נספה באסון, פרסמה שכספים שאמורים לעבור לרשות הכבאות עדיין תקועים באוצר? 

על מי אנחנו אמורים לסמוך שאנחנו וילדינו נהיה בטוחים ברמה הגבוהה ביותר שניתן ונקבל את הטיפול הטוב והמקצועי ביותר שצריך וניתן לקבל מאותם גופים שאנחנו מממנים דרך המיסים הגבוהים שגובים מאיתנו?

מה עוד צריך לקרות ועוד כמה אנשים יקרים צריכים לאבד את חייהם על מנת שנדע להתנהל כמו שצריך?

האם אחרי כל כך הרבה אסונות שחווינו לא הגיע הזמן שנהיה מוכנים כמו שצריך לשעת חירום?

מה עוד צריך לקרות לנו האזרחים על מנת שנבין שאי אפשר כל הזמן להישאר באזור הנוחות שלנו?

אם לבעל תפקיד קשה להחליט מתי עליו לקבל אחריות על תפקודו, אז אולי אנחנו האזרחים צריכים לעזור לו לעשות זאת.

ולסיום:

למרות שאני חושב שמצבנו, בכל הקשור למוכנות לחירום, עדיין רע מאוד אני מאחל לכולנו שנדע להיות טובים יותר ושלא נדע עוד אבדות.

הפעם זכרו שהבטחה צריך לקיים

מחנה צבאי – אבטחת מתקן

צבאות, כגון צה"ל, מתמודדים יום יום עם כניסות ופריצות למחנות של גורמים בלתי מורשים אשר לא חוששים מהעובדה שמדובר בהתמודדות מול צבא.
זו יכולה להיות כניסה מתוך סקרנות תמימה או לצורך פגישה עם חייל או חיילת שמשרתים במחנה או לצורך גניבת ציוד ואמל"ח או במקרה הגרוע לצורך ביצוע פיגוע ממניעים אישיים או לאומניים.
לא מדובר בהערכות ובאיום דמיוני, מכיוון שלאורך השנים הנתונים על גניבות ממחנות צבאיים מצליחים להפתיעה ולהדהים כל פעם מחדש ולשלוח את האחראים לחפש פתרונות.
על בסיס אירועי העבר, ניתן לקבוע באופן חד משמעי שמחנה צבאי מהווה יעד אטרקטיבי לגורמים עוינים, בעיקר לצורך גניבת ציוד ואמל"ח.
הנתונים שמתפרסמים בתקשורת בהקשר להיקף הגניבות ממחנות צה"ל, מצביעים על כך שמדובר בתופעה חריגה ובעייתית שיש להתייחס אליה במלוא הרצינות והמקצועיות. על מנת להבין את גודל התופעה נביא מספר אירועים ונתונים שהתפרסמו:

הגם שמדובר בגניבת ציוד ותחמושת במיליוני ש"ח ובגרימת נזק עצום לתדמית של הצבא ולשימוש פלילי באמל"ח, זו אינה הבעיה העיקרית של התופעה.
הבעיה העיקרית נמצאת בעובדה שגורם בלתי מורשה ועוין, מצליח להיכנס שוב ושוב למחנה צבאי כמעט ללא קושי, ובהחלט יתכן שבחלק מהמקרים הכניסה תהיה לצורך פגיעה בחיילים ולא רק לגניבת ציוד. כידוע, קיים הבדל גדול בין אובדן בנפש לאובדן ציוד – נפש אי אפשר להחזיר!!!
האחריות של הצבא אינה מתחילה ונגמרת בשדה הקרב, היא מחויבת גם במחנות למרות שאלה יכולים להיתפס כמקום בטוח יותר ובמיוחד אלה אשר ממוקמים בתוך המדינה ולא בשטחי אויב – המחנה הוא היסוד ליציאה לפעולת הגנה או התקפה.
הנתונים המדאיגים, מצביעים על כך שעל הצבא לפעול בצורה יסודית ומקצועית על מנת להגיע למצב שבו המחנות וכל מה שבשטחם, יהיו בטוחים.
כיום, חברות פרטיות משקיעות מיליונים בהקמה והפעלת מערך אבטחה במתקנים שלהן אז אחת כמה וכמה הצבא נדרש לכך. לדוגמא, ידוע שצה"ל משקיע מחשבה ומאמצים רבים כדי להתמודד טוב יותר עם התופעה וכדי למזער את הנזקים אבל לא מצליח למגר אותה לחלוטין.
מה ניתן לעשות כדי להתמודד טוב יותר עם התופעה:

הגדרות והנחות עבודה:
היסודות של כל פעולה כוללים את ההגדרות והנחות העבודה שנובעים מהנתונים הקיימים.
מחנה צבאי, כולל בתוכו חיילים שמייצגים סמל שלטוני בולט ובנוסף ציוד רב ויקר ערך כגון תחמושת, רכבים, דלק, מחשבים, מתכות ועוד.
חלק ממחנות הצבא ממוקמים בתוך הערים וחלק באזורים מרוחקים ולא מיושבים באזרחים.
הנחת העבודה המרכזית שצריכה לעמוד לנגד עיניו של הצבא, קובעת שהמחנה מהווה יעד אטרקטיבי לצורך פגיעה בנפש או ברכוש.
מחנה צבאי, מוגדר כמתקן בעל חשיבות ברמה משתנה.
על מנת למנוע מכל גורם בלתי מורשה ו/או עוין להיכנס למחנה, יש לבצע פעולות אבטחה ולא הגנה מכיוון שקיים הבדל גדול מאוד בינהם – אבטחה משדרת פעולות אקטיביות אל מול היריב ולעומתה הגנה נתפסת ומשדרת פעולות פסיביות.
הגנה מלמדת את הכוח לעמוד בעמדות שנקבעו, להמתין שהיריב יגיע עד אליהם ורק אז לפעול נגדו – המצב הזה אולי יכול נכון כשאתה מגן על מבצר עם חומה ושערים שכמעט ולא ניתן לעבור ופרוץ אותם ולא למחנה עם גדר מרשת ברזל רגילה בגובה של כ – 2 מטר.

אבטחה זה מקצוע ולכן יש לגייס לביצועה כוח אדם איכותי שיעבור הכשרה מקצועית מתאימה ושיבצע אך ורק את משימת האבטחה במחנה – לדוגמא, צה"ל פרסם לפני מספר שנים שהחליט על תפקיד חדש במערך הגנת המחנות, תפקיד "מגן אסטרטגי" שאליו יגויסו חיילים למשך כל שירות החובה. אכן מדובר בהתקדמות, אבל עדיין חסר את כח האדם האיכותי ואת ההכשרה המקצועית הנכונה.
תורת העבודה תכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום האבטחה ובדגש על אבטחת מתקן ותגדיר את דרכי הפעולה אל מול יכולות ואפשרויות היריב, ניתוח בראיית התוקף.

מחנה צבאי = מתקן מאובטח:
מחנה, המזוהה עם הצבא שמוגדר כסמל שלטוני ושתפקידו להגן על המדינה שאליה הוא שייך, מסווג ברמות שונות בהתאם למיקומו ולייעודו. לא משנה מה תהיה רמת הסיווג שלו, ברור שגורם בלתי מורשה לא יוכל להיכנס אליו וכדי לאכוף את ההגדרה הזו, על הצבא להפעיל כח אבטחה ייעודי שיידע למנוע ולסכל כל ניסיון כניסה.
למרות שבדרך כלל הצבא מוגדר כגוף הפועל להגנת המדינה ולא יתקוף אילולא תהיה סכנה לביטחון המדינה, בכל הקשור למחנות התפיסה צריכה להיות שונה בתכלית ולכן לא נכון להגדיר את המשימה כהגנת מחנה מכיוון שההגדרה משפיעה על כל התהליך הכולל את תורת העבודה ואת כח האדם המבצע.
הגנת מחנה לא מצליחה למנוע מהיריב להיכנס ולעשות כרצונו ולא חסרות דוגמאות על מנת להוכיח זאת. הדוגמא הטובה ביותר מהשנים האחרונות ושהתפרסמה בתקשורת היא אירוע גניבת התחמושת ממחנה מצפה רמון – אירוע בו חוליה של 7 אנשים הצליחה להיכנס למחנה במשך חצי שנה, ברגל ועם רכב, ולגנוב תחמושת בשווי כולל של כ – 20 מיליון ש"ח מבלי שמערך הגנת המחנה יצליח לגלות זאת. האירוע התגלה רק בגלל מידע מודיעיני של המשטרה.
עובדתית, הגנת מחנה לא מצליחה להרתיעה את היריב ולכן נדרש לבצע אבטחת מחנה עם כל המשתמע מכך.
האבטחה נתפסת כאקטיבית, כמי שמבצע פעולות על מנת להרתיע את היריב ולנסות לאתר אותו בשטח שמחוץ למחנה.
האבטחה מחייבת את הכח לחשוב ולהשתפר באופן תמידי ולעבוד באקטיביות במהלך כל המשמרת.
גם בצה"ל מומלץ לשנות את הגדרת המשימה מהגנת מחנה לאבטחת מחנה ואת התפקיד ממגן אסטרטגי למאבטח אסטרטגי או למאבטחת מתקנים.

מערך אבטחה צבאי:לצבא ישנן שתי אפשרויות לביצוע – להקים מערך אבטחה צבאי או להפריט את האבטחה ולהפעיל חברות אבטחה פרטיות.
כמובן שלכל אפשרות יש את היתרונות והחסרונות שלה אבל ברור שיש לבחור באפשרות שתייצר את התוצאה הטובה ביותר ושתצליח להתמודד עם האיומים והיריבים הפוטנציאלים.
באופן טבעי, כפי שקורה כיום בצה"ל, הצבא מרגיש בנוח לבצע את המשימה בתוך הבית. אין פסול בכך, כל עוד המשימה מבוצעת באופן מקצועי ונכון על בסיס הגדרות נכונות המתאימות למציאות.
כאמור, אבטחה מוגדרת כמקצוע ומכאן שמי שצריך לבצע אותה צריך להיות כח מקצועי ומיומן, החל מהמפקדים ועד לאחרון החיילים.
כשהצבא לוקח את משימת האבטחה על עצמו, עליו להקים יחידת אבטחה ייעודית שתכלול בית ספר אבטחה שבו מדריכים מקצועיים, ביכולתה לגייס כח אדם איכותי על בסיס מאפייני תפקיד, לפקד ולשלוט במערכי האבטחה במחנות השונים ולאמן, לתרגל ולבקר את מערך האבטחה.
לא נכון יהיה לקחת חיילים ולשלוח אותם למשימת אבטחת המחנה רק בגלל שהדביקו להם את הגדרת התפקיד כמגן אסטרטגי והכשירו אותם בבית ספר שאינו ייעודי ואינו מקצועי מספיק.
לא נכון יהיה להציב בתפקיד קצין האבטחה, בעלי תפקידים שזו אינה משימתם העיקרית והיחידה. מי שמתבקש לפקד על מערך אבטחה כתורנות, פעם בכמה חודשים, לא יכול להצליח במשימה החשובה כל כך.
כדי להצליח להתמודד עם היריבים, על הצבא לקבוע תו תקן אחד לכלל המחנות לפי סווגם ולעבוד על פי תורת עבודה אחת.
לעומת זאת, כמו שמבוצע בגופים פרטיים וממלכתיים בישראל ובעולם, הצבא יכול לצאת למכרז אבטחה על למנת להעביר את משימת האבטחה לחברה פרטית. האפשרות הזו יכולה להיות מצוינת כל עוד מבצעים את התהליך במקצועיות.
הצבא יודע להפריט כל מיני משימות שבעבר ביצע בעצמו ולכן לא צריכה להיות בעיה בהפרטת משימת אבטחת המחנות.
יתכן שהפרטה שכזו אפילו תחסוך לצבא כסף בכך שתצליח להקטין משמעותית את היקף הגניבות מהמחנות ותעלה פחות מהתרגום הכספי שלהן.

זכרו, "אבטחה צריך לקיים" במקצועיות כדי להצליח לממש את האחריות בשמירה על הנפש והרכוש

נוהל הלחימה – האם באמת צריך אותו

אחד החוקים בישראל הוא חוק העונשין אשר מגדיר את סוג והיקף הענישה על מעשים שמתויגים כעבירה כנגד אדם, המדינה, רכוש ועוד. ישנו פרק בחוק שעוסק בסייגים לפליליות המעשה וכולל גם הגדרות למי שפועל כנגד התוקף מתוך הגנה עצמית או מתוקף תפקידו.
נוהל הלחימה הוא סוג של תוספת מחוץ לחוק. אין לי מושג מתי בדיוק ועל ידי מי הומצא הנוהל, אבל אני מעריך שמקורו בגופי האבטחה הממלכתיים שהחליטו שיש צורך בפרשנות נוספת לחוק כדי לסייע לאיש האבטחה לקבל החלטות נכונות יותר במצבי חירום ובעיקר כשישקול אם להשתמש בנשק שברשותו.
בשנים האחרונות, נוהל הלחימה אומץ בחלקו ובמלואו על ידי משטרת ישראל ודרכה בגופים המונחים על ידה שעד אז פעלו תחת חוק העונשין ובתוספת של נוהל פתיחה באש.
לדעתי, האירועים שפקדו אותנו בשנה האחרונה צריכים לשלוח אותנו לשולחן הדיונים על מנת לבחון מחדש האם צריך להתבסס אך ורק על חוק העונשין והאם צריך בכלל את נוהל הלחימה ואם אכן יוחלט שהנוהל הכרחי, האם הוא מתאים לכל כוחות הביטחון או רק לגופים הממלכתיים? האם יכול להיות שנוהל הלחימה יוצר מצב הפוך מכוונת המשורר והוא בעצם מסבך ומקשה על תהליך קבלת ההחלטות של אנשי הביטחון? המציאות כבר יצרה שיח ציבורי בנושא, שמתחיל כל פעם שיש אירוע, שיח טבעי שגם מעלה שאלות קשות לגבי מה צריכה להיות תגובת אנשי הביטחון בישראל והאם הנ"ל מוצאים את עצמם "מסורסים" אל מול התוקף עד כדי כך שהיתרון עובר אליו ומגדיל את רמת הסיכון של אזרחים ואנשי הביטחון עצמם.
אני לא עורך דין אבל אם בתי המשפט בישראל מקבלים החלטות על סמך החוק, חוק העונשין, כאשר הם נדרשים לבחון האם איש ביטחון פעל כשורה אל מול תוקף אז למה צריך נוהל שמוגדר מחוץ לחוק.
עוד סימן שמקבלי ההחלטות חייבים לעצור לחשיבה מחודשת, היא העובדה שהרבה מאוד אנשי הביטחון מהגופים הממלכתיים והאזרחיים אינם מכירים את קיומו ותוכנו של חוק העונשין אבל כן מדקלמים בעל פה את נוהל הלחימה ומנסים להבין את המשמעויות שבו.

מתוך חוק העונשין – סייגים לפליליות המעשה:
הגנה עצמית
34י.    לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.

צורך
34יא.  לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו.

כורח
34יב.  לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך.

נוהל פתיחה באש:
מגדיר פנייה לאדם החשוד, ירי אזהרה, ירי לרגליים ועד ירי קטלני על מנת להרוג.

נוהל הלחימה:
מוסיף שלושה מצבים שבהם על איש הביטחון לזהות אמצעי או כוונה או את שניהם ביחד בו זמנית, להבין האם התוקף מהווה סכנה מוחשית ומידית ובהתאם לתרגום תמונת המצב עליו להחליט ולבחור את סוג התגובה כאשר השימוש בנשק הוא המוצא האחרון מבחינתו וגם אז עליו להחליט האם הירי בנשק הוא על מנת לפגוע בלבד או ירי קטלני על מנת להרוג.

נתייחס קודם לחוק העונשין שהוא זה שיקבע במעמד בית המשפט האם איש הביטחון פעל נכון או לא נכון. למרות שלא זכור לי מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, עברתי שיעור מפורט על חוק העונשין ואם כן כנראה שזה היה ממש בתחילת דרכי כמאבטח (עברו 25 שנה, לך תזכור), אני ינסה לתרגם את מה שאני מבין מקריאת החוק כפשוטו.
אני יעשה את עבודתי כאשר אני יזהה אדם המבצע תקיפה, שנראית לי שמבוצעת שלא כדין, שאני מבין שיש בה סכנה מוחשית (אמיתית) לחיי ולרכושי ו/או של אנשים אחרים. אני מבין שמה שאמור להשפיע על סוג התגובה שלי ועל עצמתה זה בעיקר נושא המידי והמוחשי, אני אמור להיות בטוח שהסכנה מידית ומוחשית.
החוק נותן לי את האפשרות לשיקול דעת מקצועי שאמור לתמוך בתהליך קבלת ההחלטות שלי במצבים האפשריים. אם זה המצב, אז למה היה צריך להוסיף את נוהל פתיחה באש? אולי בגלל שמצב סכנה יכול להופיע במאפיינים רבים ושונים ושכל אדם יכול לתרגם אותו בצורה וברמה אחרת. הרי להרגיש בסכנה מידית ומוחשית, לא מחייב שהתוקף יחזיק בידיו איזשהו אמצעי הבולט לעין. אדם יכול ליצור הרגשת סכנה מידית ומוחשית אצל אדם אחר גם בלי להשתמש באמצעי בולט וברור. ישנם אנשים שיכולים ליצור תחושת סכנה רק על ידי המעמד שלהם, המראה שלהם, המבט שלהם ואף להרוג אדם רק עם הידיים וללא אמצעי עזר.
סביר להניח שאותם מצבים שבהם מופיע תוקף ללא אמצעי גלוי לעין הם הקשים לתרגום מצדו של איש הביטחון, כי תוספת של אמצעי כנראה הופכת את קבלת ההחלטות לקלה יותר.
ההוכחה לכך מגיעה מחלק מהאירועים האחרונים שנראו דומים במאפייני התנהגות התוקף אבל שונים בהחלטה ובתגובת איש הביטחון:

דוגמא 1 – מחבלת עם סכין בתחנה מרכזית:

בשני האירועים ישנה מחבלת שהגיע עם סכין, כוחות ביטחון שמזהים אותה עם סכין ביד, אין אזרחים בקרבת המחבלת חוץ מאנשי הביטחון והתגובה שונה לחלוטין.
אז איזה כוח צודק? האם אלה שירו במחבלת או אלה שהצליחו לשכנע אותה להוריד את הסכין ובכך נמנעו משימוש בנשק?
היכולת לתת תשובה לכך אינה פשוטה ואפילו מורכבת מכיוון שכל מצב יוצר אצל איש הביטחון תחושה ואווירה שמושפעים מאישיותו, אופיו, הביטחון העצמי שלו, הביטחון המקצועי שלו והסביבה.
עד כאן, לדעתי יש הגיון בשילוב של חוק העונשין עם נוהל פתיחה באש ולו רק בגלל שהנוהל מסייע במצבים שמוגדרים כאפורים בעיניו של איש הביטחון ואולי יעלו את הסיכוי שלא יטעה בסווג האירוע ובקבלת ההחלטות שלו.
אני מבין שיש לשאוף למצב של מינימום טעויות בזיהוי, בסיווג ובתגובה כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע אבל גם בטוח שיש לשאוף שהחוק והנהלים יהיו פשוטים להבנה וליישום על ידי איש הביטחון.
אז למה היה צריך להוסיף לנוהל פתיחה באש גם את נוהל הלחימה? למה היה צריך לפרק את נוהל פתיחה באש לשלושה מצבים שונים שבכל אחד מהם איש הביטחון צריך להבין מה הוא רואה, מה הוא מרגיש ומה מותר ובעיקר מה אסור לו לעשות כתגובה?
נעבור לצד של התוקף כדי לנסות ולהבין האם נוהל פתיחה באש מספיק.
אם אדם יצא כדי לבצע פגיעה באדם אחר וגם ממש את כוונתו בשטח ובאמת מבצע תקיפה מכל סוג, אזי המצב הנראה לעין ברור והתגובה אליו ברורה גם כן. גם אם כחלק מהתגובה, איש הביטחון ישתמש בנוהל פתיחה באש ויצעק לעבר התוקף וזה ימשיך בתהליך התקיפה עדיין תמונת המצב תהיה ברורה – סכנה מידית ומוחשית.
אם איש ביטחון יזהה אדם אחר ויסווג אותו כחריג או כחשוד ועדיין לא יהיה בטוח אם הנ"ל מהווה סכנה, אז במצב כזה יכול להשתמש בנוהל פתיחה באש והוא יצעק לעברו. התגובה לצעקה, בעצירה ובהמשך שיתוף פעולה או בהתעלמות ובהמשך התקדמות תשפיע על המשך התגובה והטיפול כולל שימוש בנשק.
סביר להניח, שאדם שאין לו כוונות לביצוע פגיעה באחר יענה בחיוב לפנייה של איש ביטחון ויבחר לשתף פעולה.
לדעתי ורק לדעתי, נוהל הלחימה אינו הכרחי כתוספת לחוק העונשין ולנוהל פתיחה באש ואף יתכן שעצם קיומו מסבך את המצב ומקשה על יכולת קבלת ההחלטה של איש הביטחון במצבי חירום ובעיקר במצבים האפורים שבהם.
כאמור, אני בדעה, שהאירועים האחרונים צריכים לשלוח את מקבלי ההחלטות לסיעור מוחות בשאלה האם באמת צריך את נוהל הלחימה.
במידה ויוחלט שאכן יש בו צורך, אז יהיה צריך להחליט האם הוא מתאים לכלל כוחות הביטחון או רק לאלו אשר יש ביכולתם לגייס כוח אדם איכותי, להכשיר אותו ברמה גבוהה ולהמשיך לאמן על מנת לשמור על כשירות מבצעית גבוהה. אני חושב שכפי שזה נראה ומתבקש כיום, נוהל הלחימה מתאים רק לכוחות האבטחה הממלכתיים ולא לכוחות משטרה, צבא ולאבטחה האזרחית מונחית משטרת ישראל.

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" מתוך חשיבה שכל המוסיף גורע