להיות מאבטח/ת חכם/ה

האירועים החריגים שהתרחשו בשנים האחרונות כמו האירוע בנמל אשדוד והאירוע בתל השומר, בהם מאבטחים/ות מצאו את עצמם/ן מגיבים/ות תוך שימוש בכוח ונשק, מוכיחים עד כמה חשוב שמאבטח/ת ידע/תדע להיות חכם/ה ולא צודק. 
בכתבה זו, אני פונה לכל מאבטח/ת שעובד/ת באבטחה האזרחית בישראל ומבקש שיקראו ויבינו שבניסיון להיות צודק יש בדרך כלל רק חשיבה מתוך אגו ורצון לצאת מנצח ויהי מה ובכדי להיות חכם ולנצח רק בסיטואציה הנכונה, צריך להיות בעלי ידע, ביטחון עצמי, ראייה רחבה, מיקוד, יעילות ויותר מכל להכיר את הנתונים העובדתיים הקשורים לתפקיד ואת דרכי הפעולה ויישומם בשטח.

נתונים עובדתיים עיקריים שצריך לדעת כדי להיות מאבטח/ת חכם/ה:
הכשרה מקצועית

  1. ההכשרה המקצועית למאבטח/ת ברמות השונות נקבעת על ידי חטיבת האבטחה במשטרת ישראל שהינה הגוף המנחה לגופים ציבוריים ולעסקים ולארגונים פרטיים.
  2. אמנם, וטוב שכך, משטרת ישראל קבעה שכדי לעבוד בתפקיד באבטחה האזרחית חלה חובה לעבור הכשרה מקצועית, אבל משך ההכשרה שעומד על מספר ימים בודדים אינו תואם את המוגדר במאפייני התפקידים ובדגש על תפקיד מאבטח/ת חמוש/ה.
  3. למרות שההכשרה המקצועית מתבצעת בבתי ספר שאושרו על ידי משטרת ישראל, המציאות שמתמודדת באופן קבוע עם חוסר במאבטחים/ות יוצרת לחץ על בתי הספר להעביר כמה שיותר חניכים ולא להכשיל גם במחיר של התפשרויות מקצועיות.
  4. מסקנה ומסר: על כל מאבטח/ת לדעת שההכשרה המקצועית שמבוצעת בשנים האחרונות, אינה הופכת בסיומה שום חניך/ה למאבטח/ת מקצועי/ת בעל ידע וכלים שיאפשרו לו/ה לדעת להתמודד עם הדרישות המקצועיות בעבודה ועם אירועים חריגים בשטח.

הפער המקצועי בין הרצוי למצוי

  1. משטרת ישראל קובעת את מאפייני תפקיד המאבטח/ת ובמילים פשוטות, קובעת מהם התכונות, הידע והניסיון הנדרשים לצורך ביצוע תפקיד המאבטח/ת בשטח, בעולם האמיתי.
  2. כאמור, משטרת ישראל היא זו שקובעת את התבחינים לקבלה להכשרה ואת התכנים שיועברו בה, וזאת על מנת שכל חניך שמסיים אותה יהיה ברמה הרצויה לתחילת עבודה כמאבטח/ת חדש/ה.
  3. משטרת ישראל, בתי הספר לאבטחה, חברות האבטחה ולקוחות הקצה יודעים שקיים פער שלילי גדול בין הרצוי (מאפיין התפקיד) לבין המצוי (רמת המאבטח/ת שמסיים/ת את ההכשרה המקצועית).
  4. הפער הידוע, לא מונע ולא עוצר את תהליך ההכשרה הסדיר שמוסיף לשטח עוד ועוד מאבטחים/ות מצוידים בתעודה ובנשק קטלני.
  5. מסקנה ומסר: משטרת ישראל מודעת לפער השלילי בין הרצוי למצוי ולכן פועלת בדרך של חובת ביצוע תהליך חניכה וחפיפה למאבטח/ת חדש/ה, אימונים חוזרים, הכשרות מקצועיות נוספות ופרסום נהלים (כולל נוהל פתיחה באש) כשהמסר העיקרי והבולט למאבטח/ת הוא להשתמש בנשק כמוצא אחרון, אחרון בהחלט!!! ובמילים פשוטות יותר – משטרת ישראל ממש לא מעוניינת שמאבטח/ת בעל הכשרה מקצועית לא מספיקה ישתמש בנשק שברשותו!!!


מיקום המאבטח/ת במערך האבטחה האזרחי הכללי

  1. בעולם האבטחה בכלל ובאבטחה האזרחית בפרט, קיים פער בין הדרישות מהמאבטח/ת בשטח לבין מיקומו ב"שרשרת המזון" ובתנאים שמקבל ובדגש על תנאי השכר.
  2. בהתייחס לדרישות התפקיד, המאבטח/ת ממוקם/ת בראש "שרשרת המזון" או בראש הפרימידה.
  3. בהתייחס לתנאים שמקבל/ת, המאבטח/ת ממוקם/ת בתחתית "שרשרת המזון" או בתחתית הפירמידה.
  4. המאבטח/ת בשטח מהווה את החוליה החשובה והאחרונה בשרשרת שדורשת ממנו/ה ליישם בצורה מקצועית, מדויקת ויסודית את כל מאפייני התפקיד שכוללים בין היתר את החוק, תפיסת האבטחה, תיק האבטחה, נהלים והנחיות ולעיתים את הצורך לפגוש ולהתמודד עם היריב האמיתי שמייצר סכנה מוחשית ומידית לאזרחים חפים מפשע ולמאבטח/ת עצמו/ה.
  5. מסקנה ומסר: למרות שהמאבטח/ת ממוקם/ת בתחתית "שרשרת המזון" והפירמידה, הדרישות ממנו/ה הן הכי רבות והכי מורכבות והוא זה שמסתכל לאחריות בעיניים.
  6. סרטון מארץ נהדרת שלמרות שאמור להצחיק, ממחיש היטב את הנושא: 

האחריות באבטחה

  1. מאבטח/ת אחראי/ת על חיי אדם במתקן ו/או בגזרה בה עובד/ת!!!
  2. רוב המאבטחים/ות אינם מבינים/ות את האחריות המוטלת עליהם ואת משמעותה וזה משפיע על ההתייחסות לתפקיד, על רמת ביצוע המשימות בשטח ועל רמת קבלת ההחלטות בהתרחש אירוע חריג.
  3. הרבה מאוד מאבטחים/ות בטוחים/ות שמימוש האחריות מתבסס על הנשק שברשותם/ן.
  4. מסקנה ומסר: אי הבנת האחריות ונשיאת הנשק מייצרים מאבטחים/ות לא טובים/ות בשטח שבאירועים חריגים, בקבלת ההחלטות שלהם/ן אף מסכנים ו/או פוגעים ללא צורך בחיי אדם. 


מצלמות ותחקור אירועים

  1. כיום, כמעט כל מקום מרושת במצלמות ביטחוניות או פרטיות שמתעדות כל דבר שמתרחש בגזרת הצילום ומאפשרות תחקור לאחור.
  2. הרבה מאוד אירועים ביטחוניים מתועדים על ידי אזרחים שמעלים את הסרטון לרשתות החברתיות זמן קצר מאוד לאחר סיום האירוע.
  3. הסרטונים משמשים את כלי התקשורת השונים ואת גופי הביטחון הרלוונטיים לניתוח האירוע ולהסקת מסקנות, כולל מסקנות אישיות.
  4. מסקנה ומסר: תמיד תשאף/י לפעול בצורה הנכונה והמקצועית ביותר תוך מודעות לנושא המצלמות והתיעוד.


כיצד לפעול וליישם בשטח כדי להיות מאבטח/ת חכם/ה
  

  1. להבין את משמעות מקצוע האבטחה ובעיקר את האחריות על חיי אדם הכרוכה בו.
  2. לא להסתמך על הנלמד בהכשרה המקצועית הקצרה ולהמשיך בלמידה מתוכננת ורציפה כדי להרחיב את הידע המקצועי והכלים להתמודדות בהתרחש אירוע – לקרוא ספרות מקצועית, לקרוא כתבות על אירועי אבטחה, לצפות בסרטונים שתיעדו אירועים וכו'.
  3. להכיר ולהבין את החוק שמגדיר את המצבים בהם מותר למאבטח/ת לפעול.
  4. להכיר את היריב הפוטנציאלי ואת דרכי הפעולה שלו.
  5. ללמוד את תיק האבטחה של המתקן שבו המאבטח/ת עובד/ת.
  6. לדעת שברוב האירועים החריגים אין סכנה מוחשית ומידית לאזרחים ולמאבטח/ת ולכן לפעול בחכמה כדי לסיים את האירוע ולא לפעול בצדק כדי לנצח אותו – לעשות הכל כדי לא להשתמש בנשק.
  7. בהתרחש אירוע תקיפה שמהווה סכנה מוחשית ומידית לאזרחים ו/או למאבטח/ת – לפעול בנחישות וברצף על מנת לנטרל את האיום, כולל שימוש בנשק בהתאם לצורך.
  8. במצב של תחקיר אירוע – זכור/י שאת/ה זה/ו שהיית בשטח, את/ה זה/ו שהסתכלת ליריב בעיניים ואת/ה זה שפעלת כפי שהבנת והרגשת בסיטואציה וכפי ש"יצא" לך ולכן דבוק/י בכך בביטחון עצמי ובלי לגמגם ובלי למצמץ.
  9. תסמוך/י על עצמך ותשמור על עצמך/י!!! אל תחשוב/י שמישהו אחר יעשה זאת עבור!!!
  10. סרטון מהסדרה צומת מילר שאמנם נועד להצחיק אבל מעביר את המסר בצורה טובה:

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" בחכמה!!!

התמודדות עם אירוע קיצון

כל יום זיכרון לנספים באירוע קיצון, כמו למשל לנספים בפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, וכל אירוע עכשווי כמו תקיפת הסייבר על בית חולים הלל יפה, צריך להזכיר לכל מנהל ארגון עד כמה השגרה מסוכנת ולהציף אצלו מחדש את החובה לעסוק בניהול סיכונים כולל פיקוח ובקרה על רמת המוכנות שלו ושל כל מי שנמצא תחתיו. ולמרות זאת, כל מי שראשו במקומו ורגליו על הקרקע יודע שלא ניתן לחזות כל אירוע ושגם ארגון מוכן לאירועי קיצון יכול לפגוש "ברבור שחור".

מהו אירוע קיצון?
אירוע יוצא דופן שסיכוייו להתרחש מוערכים כנמוכים מאוד, אך לאחר שהתרחש, השפעתו על הארגון/מערכת היא מרחיקת לכת – סיכוי קטן להתרחשות והשפעה גדולה. זה לא עוד אירוע. תוצאות אירוע קיצון הן בדרך כלל בהקשר שלילי והוא מוגדר כאירוע "משבש" – מערער את הסדר הקיים. הטריגר לאירוע קיצון יכול להיות חיצוני (פוליטי, כלכלי, כוחות טבע) ויכול להיות פנימי (עובד). בשפת ראיית התוקף, על הארגון להיות מוכן לזעמו של היריב העסקי, זעמו של הטבע, זעמו של היריב המדיני וזעמו של היריב מבפנים.

מהו "ברבור שחור"?
אירוע שמתרחש בפעם הראשונה, ברמה עולמית, ומדגיש את אי הודאות ואת חוסר היכולת שלנו, בני האדם, להעריך מראש את הסיכוי להתרחשותו ואת מידת השפעתו. הפיגוע במגדלי התאומים הוגדר כ"ברבור שחור" למרות שפורסם של – FBI היה מידע מוקדם על חלק מהמפגעים שלא הפך לאיום ממשי.

הנחות העבודה:
אמנם אי אפשר להבטיח מענה לכל סיכון, אבל כן ניתן להכין ארגון טוב יותר למצבים משתנים ולמצבי חירום קיצוניים.

אירוע קיצון מתרחש מסיבות מסוימות ולכן הקפדה על ביצוע תהליך ניהול סיכונים תמידי תעלה את הסיכוי לחיזוי ולצמצום הנזק.

ניהול סיכונים:
תחום מקצועי שעל כל מנהל לעסוק בו על מנת לבחון לעומק את כל הסיכונים הרלווטיים לארגון כחלק מתפיסה ניהולית לטווח ארוך וכדי לאפשר לארגון לעמוד ביעדים ובמטרות ללא הפרעות. מנהל יכול להחליט לבצע את ניהול הסיכונים בעצמו או להטיל את המשימה על בעל תפקיד מקצועי מתוך הארגון או מחוצה לו. ניהול הסיכונים מייצר תמונת מצב המתבססת על נתונים עובדתיים, אירועי עבר והערכה שהתוצאה שלה קובעת את סבירות המימוש של הסיכון ואת עוצמת הנזק שלו לארגון.

מה מוגדר כאירוע שגרתי ומה מוגדר כאירוע קיצון/"ברבור שחור"?
בשנת 2001, נראה שאף אחד לא יכול היה לדעת או לא היה מסוגל להאמין שארגון טרור ישתמש במטוסים אזרחיים כדי להתנגש איתם במגדלי התאומים בניו יורק ארצות הברית, ולכן באותה עת היה מדובר ב"ברבור שחור" – מאז כבר לא ניתן להגדירו ככזה ולכן יידרש לדון עליו כסיכון שיכול להתרחש שוב. 
בשנת 2021, התקפת סייבר, כפי שהתרחשה בבית חולים הלל יפה השבוע, מוגדרת ונחשבת כבר לאירוע שגרתי שיכול להתקיים בכל ארגון שעובד עם מערכות מחשוב ותלוי בהן. עובדתית ומבלי לדעת כיצד הצליחו ההאקרים לפרוץ למערכות המחשוב של בית החולים, ברור שבמעגל ההגנות שהופעל בו היתה פירצה שניתנת לזיהוי ושדרכה תקפו ההאקרים – במתן ההסברים, לא ניתן יהיה לטעון שמדובר באירוע קיצון או ב"ברבור שחור".
בשנת 2021, פגיעה בנבחר ציבור כפי שהתרחשה אתמול, יום שישי 15 לאוקטובר, כנגד חבר פרלמנט בריטי במהלך השתתפותו באירוע בכנסייה, לא נחשבת כאירוע קיצון ובטח שלא "כברבור שחור" ולכן מוגדרת כאירוע שגרה שבטוח נלקח בחשבון כחלק מניהול הסיכונים של המדינה – סביר להניח שעכשיו יבצעו ניתוח של הסיכון מחדש כדי לקבוע האם עוצמת הנזק למדינה מצריכה שינוי במדיניות אבטחת האישים.
האם בשנת 2021 שימוש במל"טים כנגד אוניות נחשב לאירוע קיצון/"ברבור שחור"? התשובה נמצאת במלחמת העולם השנייה שבה היפנים שלחו טייסים שהתפוצצו על אוניות האויב (קמיקזות) – בראיית התוקף, לא מדובר בהפתעה ולכן חייבים לדון בסיכון בתהליך ניהול הסיכונים.

למה צריך לדאוג מנהל ארגון כדי להגן עליו מסיכונים?

על כל מנהל ארגון חלה החובה לבצע תהליך ניהול סיכונים מקצועי ומסודר שבעזרתו יקבל החלטות לביצוע – מבוסס על שיתוף פעולה עם ארגונים ביטחוניים, בחינת אירועי עבר בישראל ובעולם ועוד. כחלק מהתהליך, יקבע המנהל מהם יעדי ההגנה של הארגון, יעדים כמו תשתיות קריטיות, נכסים, מידע וכו', שפגיעה בהם תקטע את רציפות התפקוד של הארגון ו/או יאיימו על המשך קיומו. 

הקמת מנגנוני בקרה ופיקוח על יישום ההחלטות – הפקת לקחים ויישומם כחלק מהתרבות הארגונית.

הקמת מנגנון מקצועי שיבחן באופן סדיר האם קיימים סימנים הניתנים לזיהוי והמעידים על כך שמתקרב אירוע קיצון.

מינוי מנהלים שידועים ביכולתם לא להסכים מיד לכל החלטה או פעולה ואמיצים מספיק כדי להביע דעה המנוגדת לדעת הרוב ובטח שלדעת מנהל הארגון.

הפעלת גורם המוגדר כ"עין חיצונית" לארגון שיבצע בקרה אובייקטיבית, כולל הפעלת "צוות אדום" מקצועי שיבחן את  מוכנות הארגון לכל הסיכונים הרלוונטיים.

תפקידו של המנב"ט בתהליך ניהול הסיכונים:
המנב"ט בארגון שותף לגיבוש תפיסת ההאבטחה שכוללת גם תהליך של ניהול סיכונים ואחראי למימוש תכנית האבטחה. מנהל חכם ישלב את מנב"ט הארגון בתהליך ניהול הסיכונים המלא בארגון והשתמש בידע המקצועי, בניסיון וביכולת שלו – מחייב את המנב"ט לדאוג לעמוד בציפיות המקצועיות ממנו בתחום ניהול הסיכונים.

לסיכום:
עובדתית, ניתן לחזות את רוב האירועים שיכולים להוות סיכון לארגון ולהחליט על פעולות יעילות למניעתו או למזעור הנזקים שנובעים ממנו. ניהול סיכונים מחייב עקביות והתמדה לאורך זמן בבניית תרחישים. הארגון חייב למנות גורם שיערער על דפוסים והנחות יסוד ויפעל להגדרת נסיבות שיגרמו לכשל מערכתי משמעותי.

זכרו, שניהול ארגון מחייב ביצוע תהליך ניהול סיכונים מקצועי!!!

רצח הרב מאיר כהנא 1990 – כרוניקה של מתנקש

ב 5 בנובמבר 1990 נאם הרב מאיר כהנא במלון מריוט בניו יורק, בפני יהודים אורתודוקסים, בניסיון לשכנע אותם לעלות לישראל. לאחר הנאום, מעט לאחר השעה 21:00, בעת שהקהל התגודד סביב כהנא, הגיח המתנקש אל סייד נוסייר, לבוש כחרדי, וירה בצווארו של כהנא כדור אחד שהרגו. במהלך מנוסתו מהאולם, נפצע אל סייד נוסייר מירי שוטר. אל סייד שרד את הפציעה, שרד את התביעה על רצח הרב מאיר כהנא ובסופו של דבר הואשם בהחזקת נשק ובירי על אזרחים ושוטר.

האם אל סייד נוסייר נולד רוצח?

אל סייד נוסייר נולד בפורט סעיד, מצרים, שם הפך להיות מהנדס ועבד בתחום. בשנת 1981 היגר לארצות הברית, ובשנת 1989 הפך לאזרח אמריקאי, התחתן ונולדו לו שני ילדים (אחד מהם זאק איברהים). נוסייר התגורר בניו ג'רזי ועבד בעבודות שונות בניו ג'רזי ובניו יורק. בין השאר הועסק נוסייר על ידי עיריית ניו יורק בתיקון מזגנים בבית המשפט הפלילי בעיר. נראה שאל סייד הצליח להשתלב היטב בגלגל החיים בארצות הברית ויחד עם משפחתו יצר שגרה טובה ונוחה.
איברהים זוכר את אביו כאב אוהב בעל חוש הומור מצוין, שלא היה רב עם אשתו, ורק התעניין בגידול ילדיו להיות אנשים טובים. בבגרותו נשאל איברהים מה השתנה אצל אביו ומתי? זו היתה תשובתו: "כשהייתי בגיל 6, משהו התחיל לקרות לאבי. הוא נעשה דכאוני, נשאר הרבה בבית והיה קורא בשקט את הקוראן. אבי התחיל ללכת למסגד באופן קבוע. אחד המטיפים במסגד שבה במיוחד את לבו של אבי: מסית פלסטיני בשם אבדאללה יוסף עזאם (אחד ממייסדי והוגי האידיאולוגיה של הטרור האסלאמי הסוני הבינלאומי במאה העשרים, מבכירי ארגון הטרור אל קאעידה). אבי פגש את עזאם במסגד, וחזר נלהב. הוא וחבריו מהמסגד החלו להיפגש בדירתנו, ודיברו בגלוי על תמיכתם בג'יהאד באפגניסטן. אבי השיג במהרה קו ישיר לעזאם, שאותו העריץ. הוא וחבריו מהמסגד יצאו למחנות כדי להתאמן בכישורי הישרדות ובקרב מגע. כמו כן, התאמנו בירי. הוא גם התחיל לקחת אותי למסגד להאזין לדרשות המסיתות של “השייח העיוור״, עומר עבדול רחמן, אב רוחני של כמה ארגוני טרור ומקורב לבן-לאדן. ההטפה הדתית של השייח העיוור לא בדיוק התמקדה בכיבוד הורים או בחשיבות התפילה. אבי לקח אותי איתו כדי לשמוע את השייח העיוור פעמים רבות. לא הבנתי מספיק ערבית כדי לתפוס יותר מאשר מילים בודדות, אבל האכזריות שעלתה מדמותו גרמה לי חלחלה. אבי התקרב לשייח העיוור והפך לנהגו ולשומר ראשו. נקודת השבירה הגיעה כאשר אבי אמר לאימי שהוא אינו רוצה עוד לתמוך בג'יהאד מרחוק. הוא שואף לצאת לאפגניסטן ולאחוז בנשק. אימי נחרדה. בסופו של דבר אבי לא נסע. ב‑1989, מישהו ניסה לחסל את עזאם באמצעות מטען חבלה. המטען לא התפוצץ. בנובמבר של אותה שנה, עזאם נסע עם שני בניו בג'יפ בדרך לתפילת יום השישי, כאשר מחסל הפעיל מרחוק מטען חבלה שהוטמן בדרך. שלושתם נהרגו. אימי תיארה את הידיעה על מותו של עזאם כרגע שבו היא איבדה את אבי אחת ולתמיד. כפונדמנטליסט שהאמין שהוא מכשיר חי לביטוי זעמו של אללה, אבי חיפש מטרות פוטנציאליות וכאלה לא היו חסרות. במהרה, אבי גילה מהי קריאתו האמיתית: לרצוח את הרב מאיר כהנא. 

 

התיאור של איברהים מסביר בצורה יוצאת מן הכלל כיצד אדם שנולד לבית נורמטיבי הופך בבגרותו לקיצוני ולרוצח:

ההחלטה של אל סייד נוסייר לעזוב את מדינת הלאום שלו, מצרים, ולהגר לארצות הברית על מנת ליצור לעצמו חיים טובים יותר, ללא ספק הפכה לסיבה הראשונה להפיכתו לקיצוני בעיקר בגלל ההבדלים הרבים בין מצרים לארצות הברית – נוסייר הביע סלידה מהתרבות האמריקאית ומה שנתפס בעיניו כשחיתות מוסרית.

קיים סיכוי גדול אצל אדם אשר חיי במקום שאינו תואם את החינוך, התרבות והדת שקיבל בבית הוריו ובמדינת הלאום שלו, שיחפש מקום אשר יזכיר לו זאת – המקום הזה הוא המסגד שאל סייד נוסייר החל ללכת אליו. בנוסף, יחפש אדם אחר, מנהיג, שיאפשר ללכת אחריו, שיראה לו את האור, שייתן לו תקווה חדשה – מטיפים דתיים קיצוניים, כמו השייח העיוור ועזאם, הם אותם מנהיגים. מנהיגים אשר פועלים ויודעים לאתר במסגד אנשים "חלשים" שמחפשים את עצמם, שמחפשים את הדרך הנכונה עבורם וזאת כדי להפוך אותם "לחיילים" ממושמעים שיפעלו עבורם – אל סייד נוסייר התאים בדיוק לקבוצת האנשים האלה.

מדוע בחר אל סייד נוסייר לפגוע דווקא באישיות ישראלי?

קריאת הקרב של המטיף במסגד, עזאם, הייתה בהקשר לאפגניסטן: "הג'יהאד והרובה לבדם – לא משא ומתן, לא התוועדויות ולא דיאלוגים".
לעומתו, השייח העיוור הגיע לאמריקה כדי לגבש את הנאמנים לג'יהאד העולמי, שלא רק תבעו את אפגניסטן, אלא ביקשו לשים קץ, בכל אמצעי הנדרש לכך, לשליטה של ישראל על פלסטין, הממומנת והנתמכת על ידי ארצות הברית – מדינת ישראל היא האויב של האסלאם.
המנהיגים החדשים של אל סייד נוסייר סימנו עבורו ועבור שאר המאמינים את האויבים שנגדם צריך להילחם, ביניהם נמצאת גם ישראל. כדי להפוך לחייל פעיל ויעיל שיעלה את ערכו בעיני המנהיגים, החליט אל סייד לעשות מעשה ולנסות ולפגוע באריאל שרון אבל עד מהרה זנח את תכניתו כנראה בגלל שהבין שהינו אישיות מאובטח. בחיפוש אחר מטרה אחרת, מצא אל סייד את הרב מאיר כהנא.

כיצד הופך אישיות פוליטית למטרה עבור היריב?

כל אדם אשר בוחר בדרך פוליטית ובמסגרת זו הופך את עצמו לקיצוני בזכות דעותיו ו/או מעשיו, מגדיל את הסיכוי לכך שיצבור לעצמו אויבים בתוך הבית ומחוצה לו. אין ספק שהרב מאיר כהנא ז"ל ענה להגדרה של פוליטיקאי קיצוני בדעותיו ובמעשיו לאורך השנים עד ליום ההתנקשות בחייו. בספרו "לשכים בעיניכם" הציג הרב מאיר כהנא את תפיסת עולמו:
"מדינת יהודים פירושה חשיבה וקשרים יהודיים, פירושה תרבות יהודית ורוח יהודית בציבור יהודי. אך מעל לכל, פירושה ריבונות יהודית ושליטה יהודית על ייעודה. את זה ניתן ליישם רק במסגרת של רוב יהודי קבוע ומיעוט ערבי שלו וזעיר-ממדים. אך הערבים סבורים כי היהודים גזלנים ששדדו מהם את ארצם. אין הערבים חשים קשר מחייב או רגש כלפי מדינה שנשמתה יהודית. והערבים מתרבים, בכמות ובאיכות. הם יתבעו חלק רב יותר בשלטון; הם ידרשו "אוטונומיה" לחלקים שונים של המדינה. לבסוף יאיימו על עצם הרוב היהודי באמצעות שיעור הילודה הערבי. והתוצאה: התנגשות עקובה מדם. אם אמנם רצוננו למנוע התפתחות כזאת, רק דרך אחת פתוחה לפנינו: העברה מיידית של הערבים מארץ-ישראל לארצותיהם. כי לגבי ערביי ארץ-ישראל ויהודיה יש רק פתרון אחד: הפרדה. היהודים בארצם, ואילו הערבים בארצותיהם. הפרדה. רק הפרדה.
אין ספק שהיתה התנגשות בין דעותיו של הרב מאיר כהנא לדעותיו של אל סייד נוסייר.

מה הייתה ראיית התוקף של אל סייד נוסייר?

כאמור, אל סייד בחר ברב מאיר כהנא כמטרה המתאימה למימוש ייעודו החדש כלוחם ג'יהאד עולמי. במכתב ששלח מהכלא שבו הוא מודה על ביצוע ההתנקשות ברב מאיר כהנא, תיאר אל סייד: "ב 1989 התחלתי לבצע מעקב אחר מאיר כהנא במהלך ביקוריו באזור ניו יורק. נכחתי בשתיים מהרצאותיו בשני בתי כנסת, אחת בלונג איילנד ואחת בברוקלין. התחזיתי ליהודי ספרדי. דיברתי עם הרב כהנא ביחידות, בארבע עיניים, לפחות פעמיים. דיברתי איתו גם בפומבי במהלך פרק השאלות והתשובות שלאחר ההרצאות שלו. ב – 5 לנובמבר 1990, נכחתי בעוד הרצאה שלו במלון במנהטן, בסוף ההרצאה, יריתי בכהנא ונמלטתי מהמלון".

מדוע בחר אל סייד נוסייר להתנקש ברב מאיר כהנא דווקא במהלך אירוע?

בחירתו של אל סייד מוכיחה שהיריב בוחר לבצע את ההתנקשות עצמה דווקא במהלך פעילות ציבורית ופוליטית של האישיות ובמקום עם קהל כדי לעלות את הערך המוסף של פעולתו על ידי עדים וצילום ופרסום בכלי התקשורת השונים ולמרות שבחירה זו מעמידה אותו עצמו בסכנת פגיעה או היתפסות. ברור שבמהלך העיקוב שביצע, יכול היה אל סייד לאתר את הרב כהנא במקום שקט יותר ונוח יותר לביצוע ההתנקשות, מקום שגם היה מאפשר לו לירות ולהיעלם מהשטח. היריב המתנקש, מוכן להסתכן בחייו או במאסר ארוך ולו רק כדי להראות למנהיגים הדתיים שלו ולשאר המאמינים את פעולתו למען הג'יהאד.

האם כל אדם אשר מוצא את עצמו בסביבה שלילית וקיצונית יבחר ללכת בדרך הזו?

איברהים, בנו של אל סייד נוסייר, יכול היה להיות בדיוק במקום שבו מצא את עצמו אביו ולמרות זאת בחר בדרך אחרת, בדרך ההפוכה והטובה. בנוסף לכך, הוא ומשפחתו בחרו להתנתק לחלוטין מאב המשפחה ואף החליפו את שמם. איברהים משקיע חלק מזמנו בהעברת הרצאה המתארת את שעבר עם אביו ומשפחתו.

 

במעשה התנקשות, חשף אל סייד נוסייר את דרך הפיכתו מאדם נורמטיבי למתנקש קיצוני ואת דרך חשיבתו ופעולתו שכללה איסוף מודיעין ומעקב אחרי המטרה, יכולת היטמעות בסביבת המטרה, יכולת לבישת דמות אחרת על עצמו ובסופו של דבר בחירת דרך הפעולה הסופית – ירי עם אקדח מטווח קצר כדי להצליח להשיג את המטרה באחוזים גבוהים – רצח הרב מאיר כהנא ז"ל.

האם אישיות, כמו הרב מאיר כהנא ז"ל, יכול למנוע ולסכל ניסיון התנקשות בו למרות שאינו אישיות מאובטח?

אישיות בעל דעות ופעולות הנחשבות לקיצוניות חייב לדעת שהוא מקים עליו יריבים בתוך בית ומחוצה לו. אישיות לא מאובטח אשר נוסע לחו"ל יכול וצריך לדאוג לעצמו לאבטחה, זו יכולה להיות אבטחה המבוצעת על ידי מאבטחי אישים מקצועיים או אבטחה לא מקצועית אבל כן נראית לעין המבוצעת על ידי עוזר או הצוות המתלווה לאישיות – עוזר אשר עבר הכשרה לביצוע פעולות אבטחה לא חמושה בסביבה הקרובה לאישיות, בדגש על נראות המייצרת הרתעה כלפי חוץ, יכול לגרום ליריב לבחור שלא לבצע את פעולת ההתנקשות.

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" בכל דרך

מודעות איש הביטחון לאחריות המוטלת עליו

במקצוע האבטחה, בניגוד להרבה מקצועות אחרים, פירמידת האחריות הפוכה כך שהקודקוד שלה נוגע בקרקע והבסיס נמצא למעלה. המשמעות של פירמידה כזו היא שרוב האחריות לביצוע המשימה מוטלת דווקא על בעל התפקיד הנמוך ביותר בהיררכית התפקידים – המאבטח, השוטר, החייל. האם תהליך הגיוס, ההכשרה והניהול בשגרת העבודה באמת מצליחים להחדיר בקרב אנשי הביטחון השונים את המודעות לגודל האחריות המוטלת עליהם? האם אנשי הביטחון עצמם באמת מודעים ומבינים את גודל האחריות המוטלת עליהם? התשובה לשתי השאלות החשובות האלה היא לא!!! הרבה מאוד מנהלים לא פועלים או פועלים אבל לא מספיק כדי להצליח במשימה העיקרית שלהם, ויחד איתם, הרבה מאוד אנשי ביטחון לא מצליחים לממש את האחריות שמגיעה עם המקצוע. מספר גדול של אירועים שהתרחשו בעבר מוכיחים שהיריב פעל בדיוק ברגע שבו איש הביטחון לא היה ערני לנעשה סביבו ולא היה מרוכז וממוקד במשימה שהוטלה עליו. העובדה, שבמקצוע האבטחה הפירמידה הפוכה, מייצרת הבדל מהותי נוסף מול מקצועות אחרים והוא מתייחס לכך שמשימת השמירה על חיי אדם הופכת את כל בין כל אנשי הביטחון באשר הם לשווים, בין אם הם עובדים בגוף ממלכתי או אזרחי ובין אם הם מאבטחים אישיות או קניון או אזור עם אנשים. לצערי הרב, לא עובר יום בלי פרסום תמונה או סרטון של איש ביטחון (מאבטח, שוטר, חייל) שלמרות שהוא בעמדה מבצעית ופעילה, לוקח לעצמו "הפסקה" כדי לקיים שיחה עם חבר לעבודה או כדי להסתכל מה חדש בפלאפון או סתם כדי להוריד את הראש למנוחה קלה. 
כל מערך אבטחה שמטמיע בתוכו את תחום ראיית התוקף בטוח שמצליח יותר מאחרים בהעלאת מודעות חשיבות המשימה בקרב אנשי הביטחון שעובדים בו. איש ביטחון שיבין מיהו היריב שלו ומה דרכי החשיבה והפעולה שלו, יבין טוב יותר שאירוע תקיפה יכול להתרחש בכל רגע נתון במהלך המשמרת, ללא סימן מקדים וללא הכנה מוקדמת ובנוסף, ידע ויכיר שבשנים האחרונות היריב תוקף דווקא אנשי ביטחון ולא אזרחים, מה שמעלה את חשיבות המושג "ביטחון כוחותינו". למרות שהגיוס לתפקידי ביטחון נחשב לרוב לקל יחסית, לא כל אחד מתאים לעבוד במקצוע המיוחד והקשה הזה ולו רק מסיבת האחריות העיקרית המוטלת על איש הביטחון והיא משימת השמירה על חיי אדם. עובדתית, הרבה מאוד אנשי ביטחון שכבר עובדים ומבצעים את המשימות השונות בשטח, לא באמת מבינים שכישלון שלהם יכול לגרום למושא האבטחה שתחת אחריותם להיפגע או חס וחלילה להיהרג ולא באמת מעקלים שפציעה נשארת לכל החיים ושלא ניתן להחזיר אדם מת לחיים.
כמי שעוסק בתחום ראיית התוקף באופן שוטף, חוקר, לומד ומלמד על דרכי היריב הפוטנציאלי, אני מאמין שהדרך הטובה ביותר להטמיע את הנושא כדי לעלות את המודעות לאחריות בקרב אנשי הביטחון היא למידה וחקירת אירועים שהתרחשו ותועדו.
תמונה אחת שצולמה רגע לפני ניסיון ההתנקשות בנשיא ארצות הברית רונלד רייגן ב – 30 למרץ 1981, ממחישה היטב את העובדה שאיש ביטחון לא יכול שלא לבצע את משימתו ברמה הגבוהה ביותר כל עוד הוא מאייש עמדה ונדרש להתמודד מול כל יריב שיכול לפעול פתאום וחשוב מכך תוך שלעיתים הוא נדרש להתנהג בניגוד לרצון והחושים הטבעיים שנמצאים בכל אדם:

הנשיא רונלד רייגן מסיים אירוע במלון הילטון בוושינגטון ויוצא עם פמלייתו וצוות האבטחה החוצה לרכב שממתין מבעוד מועד בנקודת היציאה שנקבעה. מערך האבטחה מאפשר לעיתונאים ואזרחים לעמוד בקרבת התפר (האזור הפתוח שבין המלון לרכב הנשיא) ובמקביל מציב שוטרים ומאבטחים בעמדות על מנת למנוע ולסכל כל ניסיון פגיעה בנשיא. בנקודת הזמן שהתמונה מתעדת, צוות האבטחה של הנשיא והשוטרים שמסייעים לו, לא ידעו שבתוך קבוצת העיתונאים שעומדים בצד שמאל של הנשיא במרחק של מספר מטרים בודדים, נמצא ג'ון הינקלי, אזרח חולה נפש שהושפע מדמות מהסרט "נהג מונית", שהגיע כדי לנסות ולהתנקש בנשיא בעזרת אקדח שהיה ברשותו. רגע לפני שג'ון הינקלי מחליט לבצע את הירי לעבר הנשיא, ניתן לראות שהשוטרים שהוצבו מולו מסתכלים לעבר הנשיא במקום להסתכל לכיוונו, לכיוון ממנו יכול להגיע היריב המתנקש. אותם שוטרים כשלו בהתנהגותם המבצעית בדיוק בשלב הקריטי באבטחת הנשיא, בדיוק ברגע שנדרש מהם להיות ברמת המוכנות, הריכוז, המיקוד והדריכות הגבוהים ביותר. התמונה מראה בצורה יוצאת מהכלל את התופעה שבה איש ביטחון לא מצליח להתגבר על הרצון הטבעי של הגוף, במקרה הנ"ל, הסקרנות והרצון העז לראות את הנשיא מקרוב במקום לעמוד ולהסתכל לעבר גזרת האיום. ישנם הרבה דברים שיכולים להסיט את איש הביטחון ממשימתו – הסתכלות על אישיות או אדם מפורסם, הסתכלות על רכב מיוחד ויפה, התעסקות עם הפלאפון, הסתכלות על המשחק במקום על הקהל ועוד, כל דבר מעניין שגורם למוח לתת פקודה להסתכל. המתנקש ג'ון הינקלי, מחליט לפעול בדיוק ברגע המתועד בתמונה, הרגע שבו השוטרים לא מסתכלים לכיוונו. לדעתי ניתן לקבוע, שבהתנהגותם הלא מבצעית, השוטרים אפשרו לג'ון הינקלי לשלוף את אקדחו ולהצליח לירות 6 כדורים לעבר הנשיא ולדייק עם אחד מהם שפגע בו ופצע אותו. אין ספק, שבמידה והשוטרים כן היו עומדים בפיתוי הקשה וכן מתמידים להסתכל לכיוון קבוצת העיתונאים בזמן הליכת הנשיא לרכב, היו מצליחים לזהות את פעולתו של ג'ון הינקלי בשלב מוקדם יותר שהיה מאפשר להם למנוע את ביצוע הירי שלו לעבר הנשיא.
סרטון התיעוד של ניסיון ההתנקשות:

כל מי שבוחר לעבוד כאיש ביטחון, מאבטח, שוטר וחייל, חייב לדעת ולהבין שבחר באחד המקצועות הקשים ליישום, מקצוע המשלב בין אחריות גדולה על חיי אדם לבין קושי פיזי ומנטלי במהלך  איוש עמדה וביצוע המשימה, כל משימה בכל זמן ובכל מקום. על כל מנהל של אנשי ביטחון לדעת שלמרות שמימוש האחריות בקצה היא על העובד שמבצע את המשימה, עליו לפעול תמידית להעלאת המודעות לאחריות המוטלת על העובד כדי לנסות ולהתגבר על כלל התופעות ההתנהגותיות הטבעיות אבל ההרסניות להתמודדות מול היריב. 

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" במודעות מלאה לאחריות על חיי אדם!!!

ניסיון ההתנקשות בשר דוד צבי פנקס 1952

השר דוד צבי פנקס היה נבחר הציבור הראשון שניסו להתנקש בחייו מיום הקמת מדינת ישראל. דוד צבי פנקס, היה פוליטיקאי ישראלי, מחותמי מגילת העצמאות ושר התחבורה השלישי מטעם, מפלגת "המזרחי", של מדינת ישראל מ-8 באוקטובר 1951 ועד פטירתו מהתקף לב בתאריך 14 באוגוסט 1952. בליל שבת, 20 ביוני 1952, הונחה פצצה במרפסת ביתו של דוד צבי פנקס, שהתגורר ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב. הפצצה לא התפוצצה, ולכן יום למחרת המתנקשים הניחו פצצה נוספת, הפעם ליד דלת ביתו. 

הסיבה להתנקשות – מחלוקת סביב נושא הכפייה הדתית:
כבר בתקופת היישוב היה המתח בין הדת לחילוניות שאפיינה את החלוציות העברית נושא לפולמוסים סוערים ובעלי פוטנציאל נפיץ, תרתי משמע. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, היה חילוני גמור, אך באותה נשימה היה זה אותו בן גוריון שחיבר בשנת 1947 את "מכתב הסטטוס־קוו", ששלח כיו"ר הסוכנות היהודית לאגודת ישראל ובו קווים לדמותו של הסטטוס קוו בענייני דת עבור המדינה שבדרך. כבר עם הקמת הממשלה הראשונה החליט בן גוריון כי מפלגתו מפא"י תקים קואליציה עם החזית הדתית המאוחדת ולא עם מפלגת מפ"ם השמאלנית או עם חירות הרוויזיוניסטית. היחס לסוגיות דת ומדינה שהתגבש כבר משחר ימי המדינה היה שיש לפתור אותן באמצעות "פוליטיקה של הסדרה", היינו הימנעות מהכרעת רוב חד צדדית נוקבת ומהדהדת והסדרה בדרך של הידברות והסכמה.
הממשלות הראשונות שידעה המדינה לא האריכו ימים, ובכמה מקרים נפלו בגלל סיבות הנוגעות במישרין או בעקיפין לדת. כך למשל, סיימה הממשלה השנייה את דרכה בפברואר 1951, כארבעה חודשים לאחר הקמתה, בעקבות התפטרות של בן גוריון בשל מחלוקות עם המפלגות הדתיות על דרך הקניית החינוך הדתי לילדי העולים. 
כאמור, דוד צבי פנקס כיהן כשר התחבורה בממשלה השלישית בראשותו של בן גוריון, ממשלה שנדרשה להתמודד עם ימי צנע, קיצוב ומחסור. כחלק מההוראה לצמצם שימוש בדלק, הורה השר פנקס שכלי רכב יושבתו יומיים בשבוע, כאשר אחד מהימים הללו יהיה יום שבת. התקנה עוררה סקנדל ציבורי ונתפסה ככפייה דתית באצטלה של אילוץ כלכלי.

המתנקשים:
הסופר ועיתונאי "הארץ" עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר, מי שהיה בשירותו הצבאי מומחה חבלה – שניהם יוצאי לח"י. שניהם חשבו שצריך לעשות מעשה ולמחות בצורה אישית על מעשיו של השר.

דרך הפעולה שנבחרה להתנקשות – מטען חבלה:
הטמנת פצצה במוסדות רשמיים כאמצעי לזעזע את מקבלי ההחלטות ואת הציבור לנוכח נושא שנוי במחלוקת לא הייתה מעשה חריג באותם ימים. מי מיוצאי המחתרות שחש כי המדינה החדשה מפרה הבטחה, החליט לעיתים שהוא פועל באמצעים הישנים שהכיר. ארסנל חומרי החבלה שהטמינו הוא וחבריו מאז מלחמת העצמאות שב ונשלף. אנשי המחתרות לא השתחררו כל כך מהר מאווירת הטרור שבה חיו שנים. הם סירבו לעכל כי לא מדובר עוד בבריטים, אלא באנשים בני עמם. הנחת פצצה בצירות צ'כוסלובקיה ובמערכת השבועון הסנסציוני "העולם הזה"; פיצוץ בשגרירות הסובייטית וגם חומר נפץ שנתפס אצל בחורי ישיבה שהתכוונו לפגוע באמצעותו במשרד החינוך, במחאה על התגבשותו של חוק חינוך ממלכתי שנתפס כמאיים על החינוך הדתי – כל אלה הן רק דוגמאות שהביאו למשפטים מתוקשרים של חברי מחתרת, להרשעה בעברות חמורות ולעונשים שהומתקו לימים. אך הטמנת פצצה בביתו הפרטי של אדם הייתה צעד מרחיק לכת. 
את הפצצה קיבל עמוס קינן מיעקב חרותי אותו הכיר מהתיכון שלאחר ניסיון ההתנקשות פרסם את הפרטים הבאים: "קינן הגיע אליי וביקש אצבעות חומר נפץ. לאיזה צורך? שאלתי. פעולת מחאה-ראווה, לפוצץ מטען מול החנות של המשביר לצרכן ביפו המוכרת סחורה גרמנית. בלילה אין עוברים ושבים. לא היה לי צל של ספק שעמוס דובר אמת. גם זה היה אצלנו כלל בל יעבור. קבענו פגישה והבאתי לו את האצבעות. לעמוס היו שתי ידיים שמאליות, אבל שאלתיאל בן יאיר היה מקצוען, וההמשך ידוע. הפצצה הופעלה בביתו של פנקס. מאותו יום לא דיברתי עם עמוס מטוב ועד רע 30 שנה. דחיתי כל ניסיון לקשר אתו".

ההתנקשות:
כאמור, השר דוד צבי פנקס התגורר בדירה בבניין ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב:

 

בליל שבת, 20 ביוני 1952, הניחו המתנקשים פצצה במרפסת ביתו של דוד צבי פנקס. הפצצה לא התפוצצה והתגלתה על ידי בנו של דוד צבי פנקס שהזעיק את המשטרה. המשטרה הציבה מארבים בסביבת ביתו של פנקס ולמחרת הונחה פצצה נוספת, הפעם ליד דלת ביתו. היא התפוצצה, גרמה נזק סביבתי, אך איש לא נפגע. השתלשלות האירוע באותו פורסמה על ידי המשטרה:
בשעה 01:30, הרגיש משמר שוטרים בשני אנשים שנכנסו לחדר המדרגות בבית ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב. כעבור 20 שניות יצאו השניים וניסו להתרחק מהמקום. לאחר שעוררו חשד בלב השוטרים, הם פקדו עליהם לעמוד. השניים לא נשמעו לפקודה והמשיכו להתרחק. השוטרים שלפו נשקם ופקדו עליהם לעמוד ולא – יפתחו עליהם באש. השניים נעצרו והועברו בידיים מורמות לכיוון תחנת המשטרה ברחוב יהודה הלוי 8. בו ברגע נשמעה התפוצצות בחדר המדרגות של הבית שאותו עזבו השניים. שני השוטרים עלו מיד לחדר המדרגות ומצאו את דלת דירתו של דוד צבי פנקס הגר באותו בית פרוצה. הדירה היא בקומה ב' מצד שמאל. חבלן המשטרה שהגיע למקום גילה מיד שהפצצה שהרסה את דלת הדירה היתה מתוצרת בית.      

הטיפול במתנקשים:
בימי מעצרם שמרו קינן ושאלתיאל על זכות השתיקה, פתחו בשביתת רעב במחאה על תנאי מעצרם ולא הודו במעורבותם באירוע. "לא נשאתי, לא זרקתי, לא הטלתי ולא הנחתי את הפצצה בביתו של שר התחבורה פנקס", אמר קינן בבית המשפט. רק לאחר פטירתו של פנקס עמדו קינן ובן־יאיר לדין. הם טענו שהגיעו לאזור בתמימות, לאחר שקיבלו שיחת טלפון אנונימית. למשפטם התמנה באופן חריג שופט אזרחי שלא היה לו ניסיון פלילי. השופט קבע שאין שום ספק שהנאשמים דוברי אמת, וזיכה אותם. ערעור הוגש לבית המשפט העליון. שופטי העליון מתחו ביקורת חריפה על השופט, ותהו למה נפגש קינן באישון לילה עם קצין לשעבר המתמחה בחומרי נפץ. למרות זאת, גם הם זיכו באופן תמוה את הנאשמים. לימים גילה קינן למקורביו שהוא אכן ביצע את ההתנקשות.

דוד צבי פנקס:
כחודשיים לאחר ההתנקשות נפטר פנקס מהתקף לב פתאומי, והוא בן 57 בלבד. בשעת מותו נמצאו לידו ספר תנ"ך, מסכת פסחים ומסמכי עבודה. בני משפחתו קשרו את פטירתו להתנקשות בחייו ולאופן המזלזל שבו התייחסו אליה. ליבו של האיש הזה נשבר. למחרת ההלוויה ציינו חבריו בישיבת הממשלה שפנקס קיבל מכתבי איומים על חייו.
לאחר מותו של פנקס, לא האריכה הממשלה השלישית ימים: בסוף ספטמבר 1952 עזבו את הממשלה המפלגות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל בשל התנגדות אנשיהן לגיוס נשים לצה"ל. לאחר כשלושה חודשים התפטר גם בן גוריון, שוב בשל ויכוח הנוגע לחינוך הדתי, והממשלה סיימה את דרכה.
סרטון מארכיון מדינה – הדיווח על מותו של פנקס (בחלק הראשון של סרטון):

בשנת 1952, ראש הממשלה והשרים בישראל לא היו מאובטחים. היחידה לאבטחת שקמה בשנת 1958 עדיין לא קמה ולכן נבחרי הציבור היו חשופים לפגיעה במאה אחוז למעט במקרים בהם המשטרה החליטה לפעול לאבטחתם. עובדתית, בניסיון ההתנקשות בשר דוד צבי פנקס המשטרה הציבה מארב סביב ביתו לאחר שהמטען הראשון הונח במרפסת לא התפוצץ. לא מצאתי תשובה לשאלה מדוע השוטרים שהיו במארב לא זיהו את המתנקשים בכניסתם לבניין ולא מנעו את הנחת מטען החבלה השני בצמוד לדלת הבית. בשנים האחרונות שרים בישראל, שאינם באחריות שב"כ, מאובטחים על בסיס ניתוח פעילות והערכת מצב לקביעת רמת האבטחה הנדרשת, למעט הצבת מאבטחים בבתים שמוגדרים כמתקני קבע. אין ספק שמאבטח שמוצב בבית השר/ה אמור לאתר כל אדם שאינו מוכר ובטח כל חפץ חשוד/מטען המונח בגזרת האיום.

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים"

"שומר החומות" – תמונות וסרטונים שמספרים את המצב בישראל 2021

שימוש בתמונות וסרטונים שעלו ברשתות החברתיות לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. שימוש במדיה המפורסמת ברשתות החברתיות לאחר ניסיון לאיתור בעל הזכויות. כל בעל זכויות מוזמן לפנות למייל הבא לבקשת הסרת תמונה ו/או סרטון [email protected]

"עולם כמנהגו נוהג", ישראל ממשיכה לנהוג ולהתקיים כפי שהיא רגילה, ללא כל שינויים, כצפוי ובהתאם לביטויים נוספים וכל כך נכונים – "אין חדש תחת השמש" ו"מה שהיה הוא שיהיה". מה שכן משתנה מסבב לסבב הוא השם שהמחשב בוחר למבצע, והפעם "שומר החומות", ונפח הפרסומים ברשתות החברתיות שמציף בידיעות, בסרטונים ובתמונות רבות ומגוונות שמצליחות לספר ולתאר בצורה מיטבית את מצבה של ישראל בשנת 2021.
הסבב הנוכחי שונה מקודמיו בעיקר בגלל העובדה שחוץ מהלחימה הצפויה מול החמאס בעזה התווסף איום פנימי, בתוך הבית, שהפעיל פצצה מתקתקת מצד ערביי ארץ ישראל כנגד יהודים, בעיקר בערים מעורבות כמו לוד, רמלה, יפו, חיפה ועכו ולא רק בהן.
כל ילד וילדה ביישובי עוטף עזה יגידו שסבב לחימה נוסף מול החמאס אינו מפתיע ואף היה צפוי, אבל האם ניתן להגיד את אותו דבר על ההתפרצות האלימה של חלק מערביי ארץ ישראל או שבמקרה הזה אכן מדובר בהפתעה? אם האיום מבפנים הצליח להפתיע אותנו אז מצבנו עוד יותר גרוע מכפי שזה נראה. העולם ביסודו מאוד פשוט ובכל מה שקשור לקשר בין אנשים, בין ארגונים ובין מדינות, הכללים והחוקים מאוד ברורים וחדים וכך גם המחיר שישלם כל מי שלא יפעל לפיהם:

החזק מנצח ברוב המקרים אבל עם מאוחד מנצח תמיד.

דחייה בטיפול בבעיה קיימת תגרום לה לגדול ולהחמיר עד כדי כך שהפתרונות הקיימים יכולים להפוך ללא רלוונטיים.

הפאסיבי, זה שממתין לקבל את המכה ואז מגיב, ימצא את עצמו מופתע כל פעם מחדש.

"הקם להורגך, השכם להורגו" – אדם יפסיק את מעשיו רק אם תהרוג אותו או תפגע בו כך שלא יהיה כדאי לו להמשיך.

אי אפשר להיות יותר צדיקים מהאפיפיור.

החלש יותר ייתפס בעיני אחרים כמסכן ולרוב גם כצודק וכמי שצריך להציל אותו מידי החזק.

הוויתור של היום יהפוך להיות השגרה של המחר.

אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו – חייבים לבחור צד ולדבוק בו.

אכיפה חלשה ורפיסות שלטונית מנוצלת לרעה על ידי חלק מהאוכלוסייה עד כדי אנרכיה.

בניווט, כשאתה מתברבר עליך לחזור לנקודה האחרונה שידעת איפה אתה ומשם להתחיל שוב בדרך אחרת.

קיבצתי מספר תמונות וסרטונים המתארים כיצד מדינת ישראל משלמת מחיר על התנהלות ארוכת שנים שאינה מתאימה לכללים ולחוקים של העולם:

אכיפה חלשה ורפיסות שלטונית מנוצלת לרעה על ידי חלק מהאוכלוסייה עד כדי אנרכיה.

נכתב ב 3.12.1947 ומתאים למציאות בשנת 2021:

"מה שהיה הוא שיהיה" – כרוז שכדי להפיץ אותו כיום, בשנת 2021, כל מה שצריך לעשות זה רק לשנות את התאריך, כל שאר התוכן תואם במאה אחוז את שהתרחש בערים המעורבות ובמקומות נוספים ברחבי המדינה. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שחלק מהאוכלוסייה, במקרה הזה ערבים שחיים בישראל כאזרחים לכל דבר ועניין, שמרשה לעצמו להתפרץ בכל פעם שיש לו הזדמנות ולפעול באלימות קשה עד כדי רצון לפגוע ולהרוג אזרחים יהודים, הוא האויב מבפנים של מדינת ישראל. ערבים ששוב ושוב משחזרים את השנאה וההתקפות שבוצעו כנגד אזרחי ישראל היהודים על ידי הדורות הקודמים שלהם. אין ספק שהחלק הזה באוכלוסייה הערבית יורק לבאר שממנה הוא שותה ובמקביל מנצל את חוסר האכיפה ורפיסות השלטון כדי להתחמש ולהתארגן למלחמה, מלחמה על הבית. מדובר באויב מבפנים ששם לו למטרה להשתלט בחזרה על ערים ושטחים בישראל ופועל בהתאם לתוכנית רב דורית שמשלבת שנאה תהומית, אמונה דתית, סבלנות ונחישות. מבחינתו, הזמן לא משחק תפקיד בדרך להשגת המטרה.

אכיפה חלשה ורפיסות שלטונית מנוצלת לרעה על ידי חלק מהאוכלוסייה עד כדי אנרכיה – יהודי בארצו לא חיי בביטחון:

צילום: צילום מסך

6 מיליון יהודים נרצחו בשואה בניסיון אכזרי של הגרמנים לבצע טיהור אתני מלא לכל היהודים שחיו על פני האדמה בכל מקום בעולם. השואה היוותה סימן חזק וברור לכל היהודים ששרדו את הזוועות שעליהם להקים מדינה משלהם במטרה שאף אחד לא יוכל לפגוע בהם יותר וכדי שיוכלו לחיות חיים בטוחים וטובים, היא מדינת ישראל. מאז ועד היום, המטרה שלשמה מדינת ישראל הוקמה לא באמת הושגה, והתמונה הזו שצולמה במאי 2021 במהלך מבצע "שומר חומות" מוכיחה את זה – יהודי הותקף על ידי פורעים ערבים, בתוך מדינתנו, ליד ביתו. בשנת 2021, לאחר 73 שנות קיום, יהודי במדינת ישראל לא יכול להרגיש בטוח במדינתו, לא בביתו ולא מחוצה לו. הפרעות האלימות מצד הערבים כנגד יהודים במקומות רבים ברחבי ישראל, הגם שהתבצעו על ידי קבוצות קיצוניות ולא על ידי כולם, מזכירות את תקופת השואה האפילה בה יהודי לא יכול היה ללכת ברחוב מבלי שמישהו יכה אותו או יהרוג אותו. ב – 73 שנות קיום וכנגד כל הסיכויים, ישראל הפכה להיות מדינה מתקדמת וחזקה שיש בה הכל, הכל חוץ מביטחון פנים לאזרחיה היהודים.
התקיפות האנטישמיות הרבות כנגד יהודים שמתרחשות במדינות רבות בעולם מזכירות לנו שאין לנו ארץ אחרת לחיות בה בביטחון:

מדינת ישראל היא מדינת היהודים!!! לא מדינת הערבים ולא מדינת הזרים!!! דווקא עכשיו, ראש ממשלת ישראל חייב לקיים נאום על מנת להעביר מסר אחד, חד וברור שאומר שמדינת ישראל היא מדינת היהודים ולכן כל מי שאינו יהודי שמחליט לגור בה או לבקר בה חייב לחיות ולהתנהג בהתאם לחוקי המדינה היהודית, ולא, ייעצר ויישפט או יגורש מידית.

הוויתור של היום יהפוך להיות השגרה של המחר.

דחייה בטיפול בבעיה קיימת, תגרום לה לגדול ולהחמיר עד כדי כך שהפתרונות הקיימים יכולים להפוך ללא רלוונטיים.

מדינת ישראל פועלת בהכלה ובסלחנות פושעת מול אזרחיה הערבים ובוחרת להתעלם מתופעות שנאה, אלימות והתחמשות לא חוקית. גם כאן, נראה לכאורה שמדינת ישראל מתעלמת מהבעיה הקיימת, בעיה שנראית כך:

המדיניות הלא נכונה וההרסנית הזו מועברת לכלל כוחות הביטחון ובמיוחד לכוחות משטרת ישראל כגוף שאחראי על יצירת השקט הביטחוני בתוך שטח ישראל ובכך מעמידה את השוטרים/ות, המבצעים את המשימות בפועל, בעמדה חלש ונחותה ובמקרים רבים אף בסכנת חיים ברורה ומידית.
התוצאה של מדיניות זו נראית בברור בתמונה ובסרטונים הבאים:

שום אדם לא היה מעז להתנהג כך לשוטר/ת אם היה יודע שהא צפוי לתגובה נחושה וחזקה שתגרו לו לנזקים קשים. כשאזרח יודע שהשוטר שעומד מולו מסורס בסמכותו ובתגובתו, הוא מרשה לעצמו לתקוף אותו מילולית ופיזית.
מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית וטוב שכך, אבל דמוקרטיה לא יכולה לבוא על חשבון ביטחון אזרחיה ו/או לאי שוויון באכיפת החוק. התנהגות חלק מהערבים במהלך מבצע "שומר החומות" מסמנת שהגיע הזמן שמדינת ישראל תשלב במסגרת הדמוקרטיה אכיפה חזקה ולא מתפשרת כנגד כל מי שמעז לצאת נגדה, בדיבור ו/או במעשים. אף אדם בתוך מדינת ישראל לא יניף דגל של האויב מבלי שייענש על כך!!! אף אדם בתוך מדינת ישראל לא ידבר ויעודד ארגון טרור שמוגדר כאויב מבלי שייענש על כך!!! אף אדם במדינת ישראל לא יחזיק נשק לא חוקי מבלי שייענש על כך!!! אף אדם במדינת ישראל לא יתנהג בזלזול ולא יתקוף איש כוחות הביטחון מבלי שייענש על כך!!! הגיע הזמן ליזום פעולה כנגד כל התופעות האלה שפוגעות בכל שאר האזרחים שומרי החוק במדינת ישראל!!!
מדינת ישראל חייבת לצאת למבצע ניקוי אורוות בעזרת כל ארגוני ביטחון הפנים ברמה של מעבר מבית לבית לצורך סריקה ומציאת אמל"ח לא חוקי ומעצר כל אזרח פורע חוק.

 

בניווט, כשאתה מתברבר עליך לחזור לנקודה האחרונה שידעת איפה אתה ומשם להתחיל שוב בדרך אחרת.

ההתנהלות והטיפול של מדינת ישראל בעזה מזכירים ניווט שמי שמוביל אותו מתברבר שוב ושוב ולכן חוזר כל הזמן לאותה נקודת התחלה ולא מצליח להגיע ליעד המטרה. ברוב המקרים, ברבור בניווט נובע מאי למידת הציר כמו שצריך ומאי יכולת טובה של קריאת והבנת השטח. משנת 1967, אחרי שישראל כבשה בשנית את רצועת עזה מידי המצרים התחיל ניווט שלא מצליח להגיע אל יעד מטרה עד היום, וכל זאת כי כל פעולה וכל ניסיון טיפול שבוצעו התבררו שוב ושוב כברבור בדרך. עזה שימשה כמפקדה הראשית עבור כוחות צה"ל שהחזיקו את רצועת עזה בין השנים 1967 ל – 1994. בשנת 1969 חוברה העיר לרשת החשמל של ישראל. בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנות הפליטים שברצועת עזה, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ושינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. ב- 1971, בעת שאריאל שרון היה אלוף פיקוד דרום פעל צה"ל בצורה נרחבת למיגור הטרור ברצועת עזה, והביא לשקט יחסי שנמשך מספר שנים. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה והעיר עזה הייתה אחד ממוקדי העימות. בעקבות האינתיפאדה והגבלת חופש התנועה של עובדים עזתיים אל מעבר לקו הירוק התדרדר המצב הכלכלי בעזה. ב- 1994 כתוצאה מהסכמי אוסלו, נסוג צה"ל מהעיר עזה והשליטה בעיר עברה לידי הרשות הפלסטינית. רב המרצחים יאסר ערפאת הורשה לחזור לעזה כדי להפוך למנהיג הרשות הפלסטינית. יאסר ערפאת קבע את מפקדתו בעזה. בשנת 2005 פונו היושבים היהודיים ברצועת עזה בנסיגה חד צדדית כחלק מתוכנית ההתנתקות. לאחר יציאת צה"ל מעזה, התגבר ירי רקטות משטח רצועת עזה, כאשר הירי מהעיר עזה והעיירות הסמוכות אליה כוון בעיקר אל העיר שדרות וליישובים סביבה. החמאס ניצח בבחירות 2006 והשתלט על רצועת עזה. המצב הביטחוני בעזה החמיר. ישראל הפעילה סגר על רצועת ומנגד התגבר ירי הרקטות ופצצות המרגמה על יישובי עוטף עזה.
בדצמבר 2008 פתח צה"ל במבצע עופרת יצוקה שארך כשלושה שבועות.
החמאס השתקם וחזר לירות לעבר יישובי עוטף עזה.
ישראל שוב פעלה באותה דרך, ובנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי דרום בשבועות שקדמו לו.
החמאס השתקם וחזר לירות לעבר יישובים בישראל.
ישראל שוב פעלה באותה דרך, וביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן ברצועת עזה (ארך כ – 50 ימים), בתגובה לירי המתמשך על יישובי הדרום בשבועות שקדמו לו.
החמאס השתקם וחזר לירות לעבר ישראל.
ישראל שוב פעלה באותה דרך, ובנובמבר 2019 החל מבצע צבאי נוסף בעזה, שנקרא בשם "חגורה שחורה" ונמשך 6 ימים.
החמאס השתקם וחזר לירות לעבר ישראל.
ישראל פעלה שוב באותה דרך, ובמאי 2021 פתחה במבצע "שומר החומות" שארך 11 יום ומזכיר בתוצאותיו את תוצאות המבצעים שקדמו לו ולכן ברור שהחמאס שוב ישתקם ויחזור לירות על ישראל עד למבצע הבא.
יש לציין שבין מבצע למבצע ישראל הקפידה להאמין שניתן לגרום לארגון הטרור חמאס לזנוח את דרך המלחמה ולבחור בשלום ולכן בחרה כל פעם מחדש בציר הכנסת סחורות, חומרי בנייה וכספים לחמאס שמצדו השתמש בהם בעיקר לשיקום והתעצמות מחדש. האם הפעם מדינת ישראל תבין סופסוף שבכל מה שקשור לניווט ברצוע עזה, עליה לחשב מסלול מחדש כדי להצליח להגיע ליעד המטרה – שקט וביטחון לאזרחי מדינת ישראל ובמיוחד לאלה הגרים בעוטף עזה.

הפאסיבי, זה שממתין לקבל את המכה ואז מגיב, ימצא את עצמו מופתע כל פעם מחדש.
אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו – חייבים לבחור צד ולדבוק בו.

על כל אזרחי מדינת ישראל לזכור שחמאס הוא ארגון טרור אכזרי שהשתלט על רצועת עזה ואזרחיה כדי להצדיק את קיומו וכי לממש את שנאתו לישראל. ארגון טרור לא חושב ואינו בעל ערכים ומוסריות כמו מדינה דמוקרטית ולכן מה שמשפיע עלינו לא רק שלא משפיע עליו אלה פשוט משרת אותו ומחזק אותו. כדי לנצח ארגון טרור חייבים קודם ללמוד אותו כאויב ואז להכות בו ללא רחם עד לחיסולו המלא. מדיניות ישראל במלחמה מול ארגון הטרור חמאס היא הטעות העיקרית שאסור לעשות אותה בשום פנים ואופן. אי אפשר לפעול בסלחנות במלחמה מול ארגון טרור. אי אפשר לאשר לארגון טרור לקבל מאות מיליוני דולרים. אי אפשר לספק לארגון טרור סחורות וחומרי גלם. אי אפשר לעשות את כל זה ולצפות שארגון טרור יהפוך להיות דמוקרטי וצדיק. בכל סבב לחימה, ישראל מבצעת סיכולים ממוקדים רבים ומדללת את עץ המבנה של החמאס כאשר הוא מצדו ממשיך לגדל את דור ההמשך:

לדעתי, הודעה זו שנכתבה באחד מהקבוצות הביטחוניסטיות בווטסאפ מסבירה היטב את העובדה שישראל בוחרת במדיניות שמנוגדת לחלוטין לחשיבתו והתנהלותו של ארגון טרור:
"במבחן התודעה הם נצחו, כרגיל. יש לנו בעיה חמורה של תודעת ניצחון. בואו נראה כמה אנשים כאן מתכננים לצאת לרקוד ברחוב בזכות ההישגים שלנו, ואילו שם יש חגיגות ברחובות עזה. גם בערי ישראל היו הלילה חגיגות של פלסטינים, ריקודים וזיקוקים. הזוי.
רוצים לבדוק אם במבחן התודעה ניצחנו? בבקשה:
בוא נראה האם הפלסטינים יזחלו כעת בתבוסה נוראית להצטרף להסכמי אברהם.
בוא נראה האם מנהיגיהם יתחילו לדבר על שחר של יום חדש וישירו שיר לשלום.
בוא נראה כמה זמן ייקח עד ששוב יעוף כאן טיל מדרום או מצפון (כמובן שזה יהיה 'פלג סורר'..)
בקיצור, אנחנו לא מדברים את השפה שלהם. כל הרוג שלהם זה ניצחון. כל תשתית הרוסה זה הישג (עוד מיליארדים מהאיחוד האירופי ומשת"פיהם מארצות ערב), כל ילד הרוג זה ניצחון תודעתי ודלק נהדר להסתות הבאות. ואילו אצלנו מקבלים בשוויון נפש נפילות טילים על בתים בכל טווח בארץ ישראל, מענישים יהודים לא לעלות להר הבית בגלל התפרעויות פלסטינים, ומשכללים עוד יותר את השפניות. סליחה, כיפת ברזל, ממדים ואזעקות. עוד ניצחון כזה ואבדנו".
במבצע "שומר החומות" אזרחי ישראל הופתעו לגלות שלחמאס יש עיר תחתית, "המטרו", טילים משופרים וחזקים יותר, צוללות תופת ועוד. אל לנו האזרחים לטעות, גורמי הביטחון בישראל, מכירים היטב ובמדויק את כל שרשרת הפיקוד של החמאס ואת מיקומם בכל רגע נתון, את פעולות ההתעצמות של החמאס בכל תקופה שלאחר סבב לחימה ואת כוונותיו ההתקפיות כנגד ישראל. מדינת ישראל לא באמת מופתעת מהיכולות וההתעצמות של האויב שמפורסמים על ידו:

מדינת ישראל בוחרת במודע ובכוונה במדיניות פאסיבית ולא במדיניות אקטיבית ובכך מאפשרת לחמאס לממש את תכניתו הרב שנתית שכוללת הרחבה של ההישגים מסבב לחימה לסבב לחימה. כל גופי הביטחון בישראל יודעים שהחמאס מנצל את "שנות השקט" כדי להתארגן לסבב הבא.
אלה נתוני הסיכום של מבצע "שומר החומות":

השורה התחתונה בטבלה מעידה על כך שזה רק עניין של זמן עד לירי הבא לעבר ישראל ועד סבב הלחימה הבא מול החמאס בעזה.
מדינת ישראל לא מופתעת מיכולות החמאס שמפורסמות על ידו:
מדינת ישראל חייבת לשנות את המדיניות לאלתר!!! מדינת ישראל חייבת להפוך לאקטיבית ולהתחיל להכות בחמאס בעוצמה ללא פחד מתגובת הנגד ומתגובת העולם. מדינת ישראל חייבת לספק לאזרחיה שקט וביטחון בכל דרך אפשרית!!! מדינת ישראל יודעת מה עליה לעשות כדי להוריד את ראש הנחש, ראש החמאס, עליה רק להחליט לעשות זאת וזהו!!!

מערכת כיפת ברזל היא גאווה לתעשייה הביטחונית הישראלית ומייצרת מערך הגנה חשוב ומציל חיים, אבל אסור שתסרס את ההתקפה ותגרום למדיניות תגובה ולא למדיניות יוזמה.

קרדיט לצילום: AFP

החזק מנצח ברוב המקרים אבל עם מאוחד מנצח תמיד.

מדינת ישראל הצליחה להפוך את עצמה למדינה חזקה מאוד אבל לא הצליחה לאחד בין כל שכבות האוכלוסייה והאויבים שלה מנצלים זאת עד תום. מבצע "משמר החומות" הגדיר לנו משימה אחת נוספת, אחרונה והכי חשובה, משימת האחדות בעם. צה"ל הוא הארגון שמוכיח שניתן לאחד את העם ולכן אני חושב שכדאי להמשיך את עבודתו המצוינת בנושא כדי להכיל אותה על כל האזרחים היהודים במדינה. לא נצליח להשיג את כל שאר היעדים מבלי שנהיה מאוחדים בתוכנו. כדי להצליח בכך עלינו להפסיק להלכות את עצמנו, עלינו לכבד את אחד את השני, עלינו לתמוך ולעזור אחד לשני ועלינו לדאוג ולחזק קודם כל את עצמנו ורק אחר כך לחזק אחרים. 
אנחנו חייבים זאת לעצמנו ולילדנו בכל יום ולא רק בשעות מלחמה וסכנה.

זכרו, רק ביחד נצליח להפוך את מדינת ישראל לבטוחה ושקטה יותר

47 שנים לאסון מעלות -"יומן הדמים" – לזכרה של לילי מורד ז"ל

מחר 5.52021 יום השנה ה – 47 לאסון מעלות (טבח מעלות), אירוע טרור פלסטיני שהתרחש במעלות ב-15 במאי 1974. המחבלים רצחו 4 אזרחים ו – 22 תלמידים ותלמידות שתפסו כבני ערובה. אחת מהתלמידות שנרצחה הינה לילי מורד ז"ל, אחותו של כותב המאמר: סא"ל במילואים יוסי מורד.
לילי מורד נולדה בצפת, ג' בחשוון תשי"ח (28.10.1957).

תקציר על האסון:
אסון מעלות הוא אירוע טרור שהתרחש במעלות ובו נרצחו על ידי מחבלים נוסעת באוטובוס ושלושה מתושבי המקום, ובהמשכו הוא הפך לפיגוע מיקוח שבו נלכדו כבני ערובה תלמידים ותלמידות מצפת אשר לנו בבית הספר במעלות. בעקבות ניסיון חילוץ כושל נרצחו 22 מבני הערובה ונהרג חייל צה"ל. שלושת המחבלים נהרגו מאש כוחות צה"ל,  68 אזרחים וחיילים נפצעו. האירוע החל כשחוליית מחבלים מארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" חדרה לישראל מלבנון, נכנסה לבית משפחת כהן במעלות ורצחה את בני הזוג כהן ואת בנם בן ה-4. לאחר מכן החוליה השתלטה על מבנה בית הספר "נתיב מאיר" במעלות, ולקחה כבני ערובה 105 תלמידים ו-10 מורים מבית הספר התיכון הדתי בצפת, ששהו בבית הספר במסגרת פעילות גדנ"ע. המחבלים דרשו לשחרר 20 מחבריהם הכלואים בישראל, ואיימו להרוג את בני הערובה. מועד פקיעת האולטימטום נקבע לשעה 18:00 באותו יום.

סיפור מצמרר ומדהים על "יומן הדמים" אשר הותירה אחותי לילי מורד הי"ד נערה ותלמידה מחצור הגלילית, שנרשם ונכתב על קרטון מחבילת ופלים, בשעות הזוועה ונחתם בדמים. מסמך יחיד במינו. לילי כונתה בכל אמצעי התקשורת "אנה פרנק מחצור הגלילית". לוחם מסיירת מטכ"ל שהשתתף בניסיון החילוץ מצא את המכתב שהשאירה לילי והעביר אותו למשפחתה. אם המשפחה, שמרה את המכתב לאורך שנים ורק לאחרונה העבירה לי אותו.
הערה: אין אדם ראוי ומתאים יותר מיוסי מורד שידע לשתף ולספר את סיפורה של אחותו האמיצה.
צילום של המכתב שנכתב על ידי לילי מורד ז"ל:

כך כתבה לילי מורד:
יום שני של הגדנ"ע 15.5.74.
"חצי מנומנמת חצי ערה, לא בא לישון. כמו מתה. אני שומעת את קול הבנות צועקות חבלנים, חבלנים. ברגעים הראשונים לא האמנתי להן ששמעו אוזני. אך לאט לאט מתרגלת אני לרעיון ורואה חבלן המעיר כל תלמיד ותלמיד. צרחות, צווחות, אחד נופל על השני. לא יאומן שיש חבלן. נו טוב זאת המציאות. העיקר הוא ……ובקש שלא יפחד ממנו ושהוא לא יגע בנו לרעה. חשבנו שכך יהיה ובאמת כך היה התנהגותם. מחצית מהתלמידים בוכים וחצי רועדים ועיקר של המורים נעלמו. לאט לאט התלמידים ….שקטים כשכל גופנו רועד מפחד. קול נפץ נשמע, התנפצות, לאחריה שתי יריות מכוונות לאוויר. השני……… חשבנו שזה……ישבנו שעתיים שלמות בלי להזיז עפעף. בדיוק בשעה 4 הדלקנו את הרדיו ושמענו חדשות שדיברו על כל מה שקרה אמש. והשדרן ברדיו גם הודיע כי בשעה שש בערב יהיו החלפת מחבלים כלואים בארץ. השמחה היתה רבה. מבול של מחיאות כפיים סוערות, כילו באותו רגע זמר סיים לשיר. פתאום החלו ברמקולים בין החבלנים למשטרה. כך ידענו שאנו נשב לכודים עד השעה 6 בערב. פחד מוות היה באותו רגע. לא ידענו מה לעשות ומה יקרה בכל רגע ורגע. ישבנו מתוחים ועצבניים. לכל אחד כאב משהו אחר…… מהומה ופחד. ………עוד נתח עשן ובומים איומים אשר מחרישים לנו את האוזניים, ולא יכולים לשמוע כלום. והנה, עוד שה השחרור הנפלא" 

רבע שעה לפני פקיעת האולטימטום פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לבית הספר על-מנת לחסל את המחבלים כל המחבלים אכן חוסלו, אך קודם לחיסולם טבחו המחבלים ב-22 ילדים בהם אח ואחות. ופצעו 68 ילדים.

לילי אחותי האמיצה כתבה ותיעדה את השעות האחרונות בחייה.! בשעות הקשות שחוותה, המשיכה לילי להושיט עזרה לחברים במצוקה ולרגע לא חשבה ולא חיפשה הזדמנות לברוח ולהציל את חייה. אחת מחברותיה הקיאה, ולילי ביקשה מהמחבל לאפשר לה להביא מים לחברתה. המחבל הורה לה לרדת למטה ולהביא מים, אך התרה בה שאם לא תחזור יהרוג את חברתה. לילי ניצלה את הזדמנות כדי להבריח עוד זוג תלמידים החוצה מהתופת. התלמידים הניצולים עצמם סיפרו על כך במפגש ניצולים במעלות: "היא ביצעה בנאמנות את המשימה" כך אמרו. כאמור, לילי הותירה לנו "יומן דמים" קרטון וופלה מוכתם בדם עליו כתבה ותיארה את השעות הקשות, מסמך יחיד במינו. מה דחף את לילי לכתוב את תיאוריה החשופים אך לא נעדרי התקווה בשעות חייה האחרונות? את המילים שזכו לחתימת דמים. עברית פשוטה ומנופה מכל יותרת. כתיבה פשוטה ועניינית צמודה למציאות שהקיפה אותה. כך היא ישבה אי שם בתוך השורות המצופפות, אחוזת רעד כמוהם, מפרפרת מתוך אימת הבלתי ידוע להכרתה, אבל אולי הידוע כבר היטב לתאיה העמוקים והסמויים של אישיותה.
בשבילי וכל מי שמכיר את סיפורה, לילי, היא אנה פרנק הקטנה מחצור הגלילית, אשר בשעה קצרה עשתה את התפתחותה של קודמתה שארכה אז שנים. אחותי הגיבורה, אשר במרוצה רגשית הנציחה את דרך הייסורים המרוכזת אשר עברה עם חבריה וחברותיה המופקרים לחסדיהם של מחבלים אשר עוררו את אמונם. כתיבתה של לילי שיקף את עולמה העצמי בדיוק במתרחש סביבה. בכל השנים שעברו, אני שואל את עצמי את השאלות הבאות:
איך לילי מתחה סביב עצמה את עיגול הבדידות מבלי להתבודד?
האם כתיבתה היטיבה עמה? למען מי היא כתבה?
למען מי היא הלבישה את חוויותיה במילים פשוטות ותואמות כמו העור החובק את רקמת הבשר והדם?
זוהי לילי מורד, הילדה בת כיתה י', אשר גדלה בחצור הגלילית, ופלשה לחיינו ביומן חשוף שנרשם בשעות זוועה ונחתם בדמים.
חיי נערה קטנה שהייתה עשויה לגדול לסופרת ריאליסטית היודעת את סודם של פרטים נבחרים. של עריכתם וסידורם בסוד הצמצום והדיוק.
כמאה תלמידים/ת ישבו מצופפים ורעדו מאימה. גם לילי ישבה כמוהם ורעדה מאימה. אחת בין המאה שהיה לה חשוב לכתוב ולתעד את שהרגיש ועברה.

כאח, קצין בצה"ל וכיום סא"ל במילואים, אני יודע שלילי השאירה לי ולאחרים מסר אחד וחשוב שקשור למושג "אחריות". מסר האחריות שמלווה אותנו מיום הקמת המדינה ועד היום. האסון בהר מירון שהתרחש ב – 29 לאפריל 2021 ויום השנה לאסון מעלות שיחול מחר, חייבים להזכיר לכל אחד ואחת את החשיבות והמשמעות של אחריות. במהלך שירותי בצה"ל, יצאתי למסע לפולין שבמהלכו מצאתי לנכון להשוות בין התנהגותו האחראית של יאנוש קורצאק שהחליט להישאר עם תלמידיו ולא הפקיר אותם גם כאשר הגרמנים לקחו אותם ברכבת למחנה הריכוז טרבלינקה וכל זאת למרות שידע שיש ביכולתו לעזוב אותם ולהינצל בעצמו לבין המורים של לילי אחותי וחבריה, שהחליטו לברוח, להשאיר ולהפקיר אותם בידי המחבלים הרצחניים.
מידי שנה אני משתתף באירוע הזיכרון לחללי אסון מעלות. בחת מהאזכרות עליתי לדבר ולהסביר על חשיבות האחריות:

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" תוך אחריות וכדי למנוע אסונות נוספים בישראל!!!

אירועי ראש העין וחיפה – השוטר לא אשם, המערכת כן

בהפרש של כשנה התרחשו שני אירועים חריגים בהם שוטר סיור נשלח לטפל באזרח מעורער/לוקה בנפשו – האירוע הראשון התרחש בראש העין ב – 30 לאפריל 2020 והאירוע השני התרחש בחיפה ב – 29 למרץ 2021. שני האירועים התחילו בדיווח למשטרה ובסופו של תהליך טיפול התפתחו למצב שבו האזרח תוקף את השוטר בסכין שנאלץ להגן על עצמו כולל ירי קטלני לצורך נטרול האיום.
בשני האירועים, משפחות הנפגעים לא הצליחו להבין איך יכול להיות שקריאתם למשטרה לצורך קבלת עזרה מקצועית בהשתלטות על ילדם הלוקה בנפשו, הסתיימה באירוע תקיפה וירי קטלני, ואף האשימו את השוטרים המותקפים בתגובה לא מידתית. המשטרה שחקרה את שני האירועים הגיעה למסקנה ששני השוטרים מצאו את עצמם במצב סכנה מוחשית ומידית ולכן פעלו בהתאם לסמכותם ולמצופה מהם.
האם טענות המשפחות שניתן היה לטפל ולסיים את האירועים ללא שימוש בנשק הן הגיוניות? האם שוטרי הסיור יכלו לטפל באירועים בדרך אחרת? האם יהיה הוגן להאשים את השוטרים בביצוע ירי קטלני ללא הצדקה?
אני טוען שבשני האירועים השוטרים שנשלחו לטיפול לא אשמים בציר ההתפתחות שלהם  ובתוצאה הסופית, ולעומתם, המערכת כן אשמה – המדינה כמי שמחליטה על גודל התקציב למשטרה, רשויות הרווחה שמאפשרים לאזרחים עם לקויות נפשיות ורקע אלים להסתובב חופשי והמשטרה כארגון ביצועי.
אי אפשר לבוא בטענות לשוטרים וכן אפשר להניח שעשו כמיטב יכולתם על מנת לטפל באירוע בדרך הנכונה והטובה ביותר תוך רצון לאי החמרה מיותרת ובטח לאי שימוש בנשק. השוטרים בקצה הם אלה שסוחבים על הכתפיים את כל הטעויות של כל מי שנמצא מעליהם. תיעוד השלב האחרון של האירועים לא משאיר מקום לספק שהשוטרים מצאו את עצמם תחת מתקפה שהעמידה אותם בסכנת חיים מוחשית ומידית שהצריכה פעולת הגנה הכוללת שימוש בנשק.
תיעוד האירוע בראש העין:  

תיעוד האירוע בואדי ניסנאס בחיפה:

במה המדינה אשמה?
למדינה יש אשמה עקיפה בכך שלאורך השנים, מצד אחד מצפה מהמשטרה שתצליח לעמוד במשימתה לייצר ביטחון לאזרחים ומצד שני לא מתייחסת אליה ברצינות הראויה, לא תומכת ולא מתקצבת אותה ביחס הנכון להיקף המשימות היומיומיות. כל ממשלה בישראל, חייבת להבין שהמשטרה היא הארגון שאחראי על שמירת ביטחון האזרחים, ובתוכה, מי שמבצע את כל המשימות בקצה הוא לרוב אותו שוטר/ת שבמהלך משמרת אחת יכול/ה להישלח לטפל במספר אירועים בעלי מאפיינים שונים. באחריות המדינה לדאוג שהתקציב יאפשר לארגון לעבוד במקצועיות וביעילות ובעיקר שיצליח להכשיר ולאמן את השוטר/ת בקצה ברמה הנדרשת.
במה אשמה המשטרה?
המשטרה כארגון אשמה, מכיוון ששליחת שוטר סיור לטפל באירוע שמעורב בו אזרח הלוקה בנפשו תוגדר כלפי השוטר כ"שימת מכשול בפני עיוור" מכיוון שאין לו את הידע והכלים הנדרשים כדי לגשת לאירוע בצורה נכונה.
האם על בסיס שני האירועים המדוברים, ניתן להניח שבמקרים מסוימים ומסיבות רבות ומגוונות, המשטרה לא מצליחה לספק איכות טיפול המתאימה לכתוב בהגדרת משימתה ובייעוד שלה?
בחלק הרלוונטי מתוך הגדרת המשימה של המשטרה כתוב:
שמירה על הסדר הציבורי: טיפול בפניות אזרחים בנושאים של הפרות חוק וסדר, טיפול בהפגנות ובהתקהלויות בלתי חוקיות, טיפול בנושא של רישוי עסקים ואחריות לאבטחת הציבור.
ביטחון פנים: שמירה על שלום הציבור ולחימה בפעילות חבלנית עוינת – טיפול בפיגועים חבלניים ומניעה של פיגועים חבלניים.
משטרת ישראל פועלת לאכיפת עברות, לחיזוק הנורמה האזרחית של ציות לחוק, לשמירה על בטחון הנפש והרכוש ולקיום הסדר הציבורי, תוך כיבוד האדם וזכויותיו.
הגנה על חיי אדם, שלומו ורכושו – אנו השוטרים נפעל להגן על חיי כל אדם במדינה, על שלומו ורכושו – במקצועיות, בנחישות, בתבונה ובאומץ לב, בכל עת ובכל מקום.
אין ספק שההגדרות מוכיחות שהמשטרה מבינה שחיי האזרחים הם החשובים ביותר ועליה לעשות הכל כדי לשמור עליהם בכל מצב ובכל אירוע. קיים פער בשלב היישום בשטח ולדעתי הוא משקף קודם כל את אי התאמת גודל התקציב לדרישות מהמשטרה ומהיקף המשימות המוטלות עליה ויתכן שגם מצב שבו המשטרה עצמה מחלקת את התקציב שעומד לרשותה בצורה לא נכונה. גם המפכ"לים חייבים להבין שהעובד החשוב ביותר בארגון שבראשו הם עומדים, הוא אותו שוטר/ת בקצה ולכן עליהם לדאוג לתקצב בצורה נכונה את כל המעטפת התומכת בו/ה ואותו/ה עצמו/ה.
שני האירועים המדוברים משקפים את הפער הקיים ביישום בצורה טובה מאוד:
שני האירועים התחילו בדיווח של המשפחה למוקד המשטרה, דיווח במתאר כמעט את אותו מצב.
הדיווח מראש העין: לפי דברי המשטרה, עולה כי האזרח שיראל חבורה שוחרר מאשפוז פסיכיאטרי לפני חצי שנה, ובעבר הואשם בתקריות אלימות. אמו של חבורה התקשרה ודיווחה כי הוא נושא סכין בידו ורוצה לשחוט את חיות המחמד שבבית.
הדיווח מחיפה: לפי דברי המשטרה עולה כי האזרח מוניר ענבתאוי לוקה בנפשו. אמו של מוניר התקשרה למשטרה ואמרה כי בנה, שלו עבר פסיכיאטרי, מתפרע בבית כשבידו סכין. 
בשני האירועים, המוקד שקיבל את הדיווח, שלח שוטר סיור כדי שיטפל באירוע. אין לי ספק שהשוטר בכל אירוע פעל בהתאם להבנתו ויכולתו המקצועית ועשה את הטוב ביותר מבחינתו ובאותה נשימה אציין שגם אין לי ספק שעשה טעויות בסיסיות בגישתו לאזרח הלוקה בנפשו. אני מרשה לעצמי להניח שלשוטר סיור אין את הידע, ההכשרה והכלים לטפל באזרח הלוקה בנפשו ולכן הסיכוי שיצליח לסיים את האירוע בהצלחה נמוך ביותר. מבחינת המשטרה כארגון, שליחת שוטר סיור כזה יכולה להיחשב כפעולה פסולה שיתכן שהובילה להחמרת מצב. שוטר סיור לא אמור ולא צריך לטפל לבדו באזרח הלוקה בנפשו!!! מי שצריך לנהל את האירוע הוא איש מקצוע שיודע לדבר ולהבין אדם הלוקה בנפשו כאשר השוטר מאבטח אותו ואת הסביבה. השוטר ייכנס לפעולת הגנה רק כאשר המצב ידרוש זאת.
שני האירועים מדגישים את העובדה שכדי לשמור על חיי האזרחים על המשטרה לעבוד בתהליך שמבוסס על ההנחיה ששימוש בנשק יהיה כמוצא אחרון ולכן יש לבצע את כל הפעולות האפשריות כדי להימנע מהגעה למצב של סכנת חיים לשוטר ולאזרח.
האם המשטרה יכלה לטפל בשני האירועים האלה בדרך אחרת, נכונה יותר? לדעתי התשובה היא כן.
האם היה ניתן למנוע מהאזרח להחליט לתקוף? התשובה היא כן.
האם היה ניתן להימנע מהגעה למצב שבו האזרח מעמיד את השוטר בסכנת חיים? התשובה היא כן.

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" עם כוח האדם בעל ההכשרה הנכונה והמתאימה

ההתנקשות בראש ממשלת ספרד לואיס קאררו בלאנקו 1973

ב – 20 בדצמבר 1973 הצליח צוות מהמחתרת הבאסקית להתנקש בחייו של ראש ממשלת ספרד לואיס קאררו בלאנקו. דרך הפעולה שנבחרה על ידי צוות המחתרת, מטען חבלה רב עוצמה שהוטמן מתחת לכביש, הוגדרה אז ולדעתי תוגדר כך גם היום כפורצת גבולות ונועזת ביכולות היריב הארגוני.
לואיס קאררו בלאנקו נחשב לנאמנו של נשיא ספרד דאז פרנסיסקו פרנקו שלאורך השנים מינה אותו לתפקידים בכירים ואף העניק לו בשנת 1966 תואר אדמירל. בשנים 1967-1973 כיהן לואיס קאררו בתפקיד סגן הנשיא וסומן כמחליפו הטבעי של פרנסיסקו פרנקו כנשיא ספרד. בשנת 1973 תפקיד סגן הנשיא בוטל ובעקבות כך לואיס קאררו מונה לראש הממשלה של הנשיא פרנקו. לואיס קאררו נודע בדעותיו הימניות הקיצוניות והפרו מלוכניות ולכן הבאסקים ראו בו כיורש שימשיך את פעולותיו של פרנקו נגד הבאסקים ועצמאותם.
רגע לפני שלואיס קאררו תופס את מקומו של הנשיא, החליטה המחתרת הבאסקית שהדרך הטובה ביותר למנוע זאת היא התנקשות בחייו של ראש הממשלה והנשיא המיועד. קבוצה של לאומנים באסקים השייכים לארגון אט"א (ETA) לקחו על עצמם את המשימה וכשלב ראשון החליטו לקרוא לפעולה "מבצע אוגרו". בשלב איסוף המודיעין, הם גילו שראש הממשלה מגיע בתדירות גבוהה לתפילות בכנסיית סן פרנסיסקו דה בורחה בת החמש קומות והבינו שמדובר בפעילות מדפסית שניתן לתכנן בה את ההתנקשות. 
תצלום אוויר שמראה את מיקום הכנסייה:

לאחר שהחליטו לבצע את ההתנקשות בראש הממשלה במהלך ביקורו בכנסייה, העלו המתנקשים דרכי פעולה אפשריות כדי להצליח במשימה החשובה והקריטית מבחינתם. המתנקשים חשבו על ירי מטווח קרוב, ירי מטווח בינוני, צליפה מרחוק, מטען חבלה בנקודת העצירה ועוד, ולבסוף הגיעו למסקנה שבעקבות רמת האבטחה של ראש הממשלה, הסיכוי להצליח בדרכים אלו יהיה נמוך. כדי להצליח במשימה נדרשו המתנקשים לחשוב מחוץ לקופסא וכך עשו – דרך הפעולה שנבחרה היתה הטמנת מטען חבלה רב עוצמה מתחת לכביש בציר הקבוע בו נוסע ראש הממשלה בהגעה ובעזיבת הכנסייה. 
תכנית הפעולה כפי שבוצעה על ידי המתנקשים:
המתנקשים איתרו דירת מרתף לשכירות בבניין הממוקם בבלוק של הכנסייה ובקו אחד עם החזית שלה. המתנקשים שכרו את הדירה לאחר שסיפרו למשכיר שהם סטודנטים לפיסול ואכן הביאו לדירה פסלים כדי לממש את סיפור הכיסוי. במהלך חמישה חודשים, המתנקשים חפרו מנהרה מתחת לציר ההכרחי מדירת המרתף ועד לחזית הכנסייה תוך שהם מצליחים להסתיר את מעשיהם מבעל הדירה, מהשכנים ומהסביבה בצורה מושלמת. לאחר שחפירת המנהרה הושלמה, המתנקשים החלו להכניס לדירה וממנה למנהרה מטען חבלה רב עוצמה במשקל 80 קילו שנגנב ממחסום משטרתי.
סרטון המתאר את פעולות חוליית המתנקשים:

יום ההתנקשות ב – 20 בדצמבר 1973:
המתנקשים חימשו את מטען החבלה ווידאו שהוא מוכן להפעלה. 3 מחברי הקבוצה התחפשו לחשמלאים שמבצעים עבודה ברחוב של הכנסייה כך שאף אחד מהאזרחים וממאבטחי ראש הממשלה לא החשיד אותם. 3 ה"חשמלאים" התמקמו כך שיכלו לראות בבירור את רכב ראש הממשלה מגיע בציר הקבוע לכנסייה. בשעה 09:36, זיהה התצפיתן של המתנקשים את רכב הדודג' דרט של ראש הממשלה נוסע לכיוון הכנסייה ומתקרב לנקודה בכביש שבה הוא נמצא מעל מיקום מטען החבלה. בתזמון מדויק, התצפיתן מסמן לחברו לקבוצה להפעיל את המטען רב העוצמה וזה נענה לפקודה מיד ושניה לאחר מכן נשמע ברחוב ובשכונה פיצוץ עז. כתוצאה מהפיצוץ, רכב ראש הממשלה לואיס קאררו בלאנקו עף באוויר לגובה של 20 מטר, מעל חמשת קומות הכנסייה וצנח לתוך חצר הכנסייה.
הצגת רגע הפיצוץ מתוך סרט שיצא לאקרנים בשנת 1979:

באופן מפתיע, לואיס קאררו בלאנקו שרד את הפיצוץ, פונה לבית החולים לטיפול רפואי ונפטר בשעה 10:15. שומר ראשו הצמוד ונהגו נפטרו זמן קצר אחריו. המתנקשים ה"חשמלאים", צעקו לעוברים ושבים שהיה פיצוץ גז ומיד ברחו מזירת האירוע. המחתרת הבאסקית, ארגון אט"א (ETA), לקחו אחריות ב – 22 בינואר 1974.
סרטון אותנטי המתעד את הגעת כוחות החילוץ לזירת האירוע:

תמונות מזירת האירוע:

כיצד ניתן להתמודד מול דרך פעולה כזו של היריב?:
על כל מערך אבטחת אישים לנסות ולצמצמם עד כמה שניתן פעילויות שחוזרות על עצמן בתדירות גבוהה ובהמשך לכך יש לסמן כל מתקן וכל פעילות קבועים בפעילות האישיות המאובטח.
במתקן קבע ובפעילות המוגדרת כמדפס, יש צורך בהקמת מעגל מודיעיני מקצועי ויעיל שידע לזהות שינויים בסביבת האיום כגון השכרת דירה לסטודנטים חדשים. בהמשך לזיהוי שינוי על ידי המודיעין תתבצע בדיקה פיזית של "הדיירים" החדשים.
בכל הגעה או עזיבת מתקן קבע או פעילות מדפס, על מערך האבטחה לבצע פעולות מקצועיות לאיתור חריגים בגזרת האיום ולבדוק כל מי שמוגדר כחדש ולא מוכר בגזרה כגון חשמלאים שעובדים ברחוב ובנוסף לבצע שבירת שגרה והטעיה בצירי ההגעה והעזיבה.

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" תוך הקפדה על ביצוע כל פעולות החובה.

ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בליסבון 1979

בשנות ה – 70 של המאה ה -20, מדינת ישראל חוותה עשרות פיגועים שבוצעו על ידי ארגונים פלסטינים כנגד אזרחים תמימים וחפים מפשע. חלקם נחשבים כפעולות תקיפה קשות ונועזות:
22 במאי 1970 – ירי 3 טילי בזוקה על אוטובוס ילדי אביבים.
8 במאי 1972 – חטיפת מטוס של חברת סבנה איירליינס מבריסל לתל אביב.
30 במאי 1972 – הטבח בנמל התעופה בן גוריון שבוצע על ידי 3 מחבלים מהארגון הקומוניסטי הקיצוני "הצבא האדום היפני".
11 באפריל 1974 – פיגוע בקרית שמונה שהתבצע על ידי 3 מחבלים.
15 במאי 1974 – טבח מעלות שהתבצע על ידי 3 מחבלים.
6 במרץ 1975 – הפיגוע במלון סבוי בתל אביב. 
11 במרץ 1978 – פיגוע כביש החוף שבוצע על ידי מחבלים שהגיעו מהים בסירות גומי.
22 באפריל 1979 – פיגוע בנהריה שבוצע על ידי חוליית מחבלים בפיקודו של סמיר קונטאר.

אחד הפיגועים האחרונים של עשור זה התרחש מחוץ לגבולות ישראל כאשר בתאריך 13 לנובמבר 1979, חוליית מחבלים פלסטינית ניסתה להתנקש בחייו של שגריר ישראל בליסבון מר אפרים אלדר ז"ל שהחל את תפקידו כשגריר ישראל הראשון בפורטוגל שנתיים לפניי, בשנת 1977.
מאז ועד היום, שגרירות ישראל בליסבון, פורטוגל, ממוקמת בקומה הרביעית באותו בניין קומות בו התבצע ניסיון ההתנקשות בשגריר אפרים אלדר ז"ל.  
תמונה של הבניין בו מוקמת שגרירות ישראל:

ביום ניסיון ההתנקשות, 13 לנובמבר 1979, האבטחה בשגרירות כללה את הקב"ט הישראלי ושוטר מקומי כאשר אבטחת השגריר בוצעה על ידי המקומיים וכללה נהג מבצעי ומאבטח אישים. בערך בשעה 09:30 רכב השגריר הגיע לחזית הבניין ונעצר במקביל לפתח הכניסה הראשי. הנוסעים ברכב ישבו בהתאם לעקרונות אבטחת אישיות בתנועה רכובה כאשר הנהג במקומו במושב נהיגת הרכב, המאבטח לידו במושב הקדמי והשגריר במושב האחורי מאחורי מושב המאבטח. קב"ט השגרירות שהה בזמן ההגעה בקומה הרביעית והשוטר המקומי התמקם בתפר בסמוך לנקודת העצירה. מיד לאחר עצירת הרכב, המאבטח הצמוד יצא מהרכב כשהוא אוחז בתיק המסמכים של השגריר. הנהג הקפיד להישאר במקומו ברכב תוך שהוא נשאר בהילוך נסיעה ורגלו על דוושת העצירה. הכל היה מוכן ליציאת השגריר מהרכב. ברגע שהשגריר פתח את הדלת והתחיל בתנועת יציאה מהרכב, מחבל 1 מגיח לעבר הרכב, מתחיל בירי מרובה אוטומטי ולאחר מכן מחליט להקיף את הרכב כנראה כדי להגיע ליכולת פגיעה בנהג ובשוטר המקומי. כתוצאה מהירי, המאבטח הצמוד המקומי נהרג והשגריר אפרים אלדר נפצע ברגלו. בהחלטה נכונה מצליח השגריר לחזור לתוך הרכב. במקביל מגיח מחבל 2 וזורק רימון לעבר השוטר המקומי שעמד בתפר, כנראה בין דלת הכניסה למיקום רכב השגריר. השוטר נפצע מפיצוץ הרימון ומחלץ את עצמו לתוך הבניין. נהג הרכב המקומי פועל באינסטינקט מדהים, שמתאים לכל מה שקב"ט השגרירות תדרך אותו, לוחץ על דוושת הגז ומתחיל בנסיעה מהירה קדימה תוך שהוא דורס את מחבל 1 שלא הספיק להקיף את הרכב מחלקו הקדמי. שני המחבלים בורחים מזירת האירוע ונעלמים והנהג מחלץ את השגריר לתחנת המשטרה הקרובה ומשם הועבר לבית החולים הקרוב ביותר להמשך טיפול רפואי.
על פי תיאור עדי ראייה, 2 המחבלים המתינו להגעת רכב השגריר בקרבת בניין השגרירות ברכב סדאן לבן, וכאשר הגיע, יצאו ממנו ונעו לכיוונו. המחבלים שביצעו את הפעולה לא נתפסו עד היום.
תמונה של מיקום בניין השגרירות והצומת שליד:

תמונות עם סימון מיקום נקודת העצירה:

סיקור האירוע בתקשורת המקומית:

תובנות ולקחים מהאירוע:
באבטחת אישים, שלב העזיבה או ההגעה של האישיות לתפר במתקן קבע, מוגדר כרגיש ביותר מכיוון שליריב יש את היכולת לדעת את מיקום מתקן השגרירות ולגלות האם קיים מדפס בזמן ההגעה של השגריר בבוקר ובהתאם לכך לתכנן את פעולותיו.
אני מניח שהמחבלים ביצעו פעולות לאיסוף מידע על רמת האבטחה בשגרירות ובמיוחד על רמת האבטחה של השגריר בזמן הגעתו בבוקר. אין ספק שהמחבלים ראו והכירו את העובדה שבזמן הגעת השגריר לשגרירות ישנו שוטר אחד שממתין בנקודת העצירה ויחד עם השגריר יש מאבטח אישים צמוד – ההחלטה של המחבלים לבצע את ההתנקשות דווקא בכניסה לשגרירות, למרות כוח האבטחה, אינה מקרית ומעידה שכנראה רמת האבטחה ומאפייני העשייה שלה בפועל לא יצרו הרתעה מספקת וששאפו להציג יכולת, תעוזה, נחישות וערך מוסף ויוקרה גבוהים. אותם מחבלים יכלו לאתר דפוס פעולה של השגריר שבו הוא מאובטח אך ורק על ידי המאבטח הצמוד ובכל זאת הם בחרו לבצע את ההתנקשות בחזית שגרירות ישראל.
יסלחו לי השוטר והמאבטח המקומיים על האמירה שסביר להניח ששני המחבלים לא היו פועלים מולם אילולא חשבו שביכולתם לגבור עליהם ולהרוג את השגריר.

מי ששיבש למחבלים את התכנית הוא דווקא הנהג שפעל בקור רוח ובמקצועיות למרות שגם הוא נפצע במהלך הירי הראשון שבוצע. נהג השגריר המקומי הוכיח בפעולותיו שתפקיד נהג אישית הוא מקצוע חשוב ביותר במערך אבטחת אישיות עד כדי הצלתו מפגיעה או ממוות – נהג חייב להקפיד להישאר במקומו ברכב עד שהאישיות מגיע למשרדו בבניין תוך שהוא מקפיד להשאיר את הרכב בהילוך נסיעה, בדיוק כפי שעשה הנהג המקומי. טוב עשה קב"ט השגרירות שהקפיד ללמד ולתדרך את הנהג המקומי מה עליו לעשות בזמן ההגעה והעצירה בתפר וכיצד עליו לפעול במצב חירום.
מערך אבטחת אישיות מוכשר ומיומן צריך לדעת לבצע פעולות הקדמה להגעת האישיות, בדגש על פעולות לאיתור חריגים בגזרת האיום ובמיוחד ב 15 דקות הקריטיות לפני ההגעה (ראה כתבה שלי בנושא 15 דקות באבטחת אישים – https://katzr.net/8a5806)

אין ספק שבפעולות סריקה נכונות לאיתור חריגים בגזרה הקרובה לבניין השגרירות ניתן היה לזהות את 2 המחבלים יושבים וממתינים ברכב הסדאן הלבן – כדי להצליח לראות את השגריר מגיע לשגרירות על 2 המחבלים לשהות לפחות 15 דקות ואף יותר בקרבת בניין השגרירות ובקשר עין עם נקודת העצירה ולכן, אם המחבלים יכולים לראות את נקודת העצירה אז גם איש האבטחה יכול לראות אותם.

אחת מהפעולות שעל המאבטח הצמוד לעשות לאחר יציאתו מהרכב ורגע לפני שמאפשר לשגריר לצאת, היא סריקה מהירה בעין ממיקומו והחוצה על מנת לנסות ולאתר אנשים חריגים – על פי תיאור השתלשלות ההתנקשות, נראה שהמחבל ה 1 היה חייב להיות בתנועה לכיוון הרכב עוד לפני שהשגריר פתח את דלת הרכב ולכן יכול היה המאבטח הצמוד לראות אותו ולהגיב. 
בנוסף, חשוב לציין שעל המאבטח להשאיר את שתי ידיו פנויות ואסור לו להחזיק בעזרתן שום דבר שיכול להפריע ואף למנוע ממנו לפעול בעת הצורך.

בהקשר למיקומו של הקב"ט בזמן הגעת השגריר – בדרך כלל, הקב"טים והמאבטחים הישראלים ברמה מקצועית גבוהה יותר מכוח האבטחה המקומי ולכן מצופה מהם להיות מעורבים בפועל בפעולות אבטחת השגריר ובמיוחד בשלבים הרגישים כמו שלב ההגעה למתקן הקבע.
לציין, שביוני 1982, אנשי אבו נידאל ניסו להתנקש בחייו של שגריר ישראל בבריטניה, מר שלמה ארגוב ז"ל, שנפצע קשה ונשאר נכה עד סוף חייו. בעקבות ניסיון ההתנקשות הזה, ישראל יצאה למלחמת שלום הגליל. 

בשנת 2019, שגריר ישראל בליסבון מר רפי גמזו, גילה שמאז האירוע בו נהרג מאבטח השגריר המקומי, לא נעשתה שום פעולת זיכרון מצד השגרירות ומצד המשטרה המקומית ובעקבות כך יזם טקס זיכרון שהתקיים במטה הארצי של המשטרה המקומית בהשתפות צמרת המשטרה, שרים, אנשי שגרירות ישראל ומשפחת המאבטח.
תמונה מהטקס המרגש:

זכרו ש"אבטחה צריך לקיים" בהתאם לעקרונות המוגדרים ועל ידי כוח מקצועי