אחד החוקים בישראל הוא חוק העונשין אשר מגדיר את סוג והיקף הענישה על מעשים שמתויגים כעבירה כנגד אדם, המדינה, רכוש ועוד. ישנו פרק בחוק שעוסק בסייגים לפליליות המעשה וכולל גם הגדרות למי שפועל כנגד התוקף מתוך הגנה עצמית או מתוקף תפקידו.
נוהל הלחימה הוא סוג של תוספת מחוץ לחוק. אין לי מושג מתי בדיוק ועל ידי מי הומצא הנוהל, אבל אני מעריך שמקורו בגופי האבטחה הממלכתיים שהחליטו שיש צורך בפרשנות נוספת לחוק כדי לסייע לאיש האבטחה לקבל החלטות נכונות יותר במצבי חירום ובעיקר כשישקול אם להשתמש בנשק שברשותו.
בשנים האחרונות, נוהל הלחימה אומץ בחלקו ובמלואו על ידי משטרת ישראל ודרכה בגופים המונחים על ידה שעד אז פעלו תחת חוק העונשין ובתוספת של נוהל פתיחה באש.
לדעתי, האירועים שפקדו אותנו בשנה האחרונה צריכים לשלוח אותנו לשולחן הדיונים על מנת לבחון מחדש האם צריך להתבסס אך ורק על חוק העונשין והאם צריך בכלל את נוהל הלחימה ואם אכן יוחלט שהנוהל הכרחי, האם הוא מתאים לכל כוחות הביטחון או רק לגופים הממלכתיים? האם יכול להיות שנוהל הלחימה יוצר מצב הפוך מכוונת המשורר והוא בעצם מסבך ומקשה על תהליך קבלת ההחלטות של אנשי הביטחון? המציאות כבר יצרה שיח ציבורי בנושא, שמתחיל כל פעם שיש אירוע, שיח טבעי שגם מעלה שאלות קשות לגבי מה צריכה להיות תגובת אנשי הביטחון בישראל והאם הנ"ל מוצאים את עצמם "מסורסים" אל מול התוקף עד כדי כך שהיתרון עובר אליו ומגדיל את רמת הסיכון של אזרחים ואנשי הביטחון עצמם.
אני לא עורך דין אבל אם בתי המשפט בישראל מקבלים החלטות על סמך החוק, חוק העונשין, כאשר הם נדרשים לבחון האם איש ביטחון פעל כשורה אל מול תוקף אז למה צריך נוהל שמוגדר מחוץ לחוק.
עוד סימן שמקבלי ההחלטות חייבים לעצור לחשיבה מחודשת, היא העובדה שהרבה מאוד אנשי הביטחון מהגופים הממלכתיים והאזרחיים אינם מכירים את קיומו ותוכנו של חוק העונשין אבל כן מדקלמים בעל פה את נוהל הלחימה ומנסים להבין את המשמעויות שבו.
מתוך חוק העונשין – סייגים לפליליות המעשה:
הגנה עצמית
34י. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.
צורך
34יא. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו.
כורח
34יב. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך.
נוהל פתיחה באש:
מגדיר פנייה לאדם החשוד, ירי אזהרה, ירי לרגליים ועד ירי קטלני על מנת להרוג.
נוהל הלחימה:
מוסיף שלושה מצבים שבהם על איש הביטחון לזהות אמצעי או כוונה או את שניהם ביחד בו זמנית, להבין האם התוקף מהווה סכנה מוחשית ומידית ובהתאם לתרגום תמונת המצב עליו להחליט ולבחור את סוג התגובה כאשר השימוש בנשק הוא המוצא האחרון מבחינתו וגם אז עליו להחליט האם הירי בנשק הוא על מנת לפגוע בלבד או ירי קטלני על מנת להרוג.
נתייחס קודם לחוק העונשין שהוא זה שיקבע במעמד בית המשפט האם איש הביטחון פעל נכון או לא נכון. למרות שלא זכור לי מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, עברתי שיעור מפורט על חוק העונשין ואם כן כנראה שזה היה ממש בתחילת דרכי כמאבטח (עברו 25 שנה, לך תזכור), אני ינסה לתרגם את מה שאני מבין מקריאת החוק כפשוטו.
אני יעשה את עבודתי כאשר אני יזהה אדם המבצע תקיפה, שנראית לי שמבוצעת שלא כדין, שאני מבין שיש בה סכנה מוחשית (אמיתית) לחיי ולרכושי ו/או של אנשים אחרים. אני מבין שמה שאמור להשפיע על סוג התגובה שלי ועל עצמתה זה בעיקר נושא המידי והמוחשי, אני אמור להיות בטוח שהסכנה מידית ומוחשית.
החוק נותן לי את האפשרות לשיקול דעת מקצועי שאמור לתמוך בתהליך קבלת ההחלטות שלי במצבים האפשריים. אם זה המצב, אז למה היה צריך להוסיף את נוהל פתיחה באש? אולי בגלל שמצב סכנה יכול להופיע במאפיינים רבים ושונים ושכל אדם יכול לתרגם אותו בצורה וברמה אחרת. הרי להרגיש בסכנה מידית ומוחשית, לא מחייב שהתוקף יחזיק בידיו איזשהו אמצעי הבולט לעין. אדם יכול ליצור הרגשת סכנה מידית ומוחשית אצל אדם אחר גם בלי להשתמש באמצעי בולט וברור. ישנם אנשים שיכולים ליצור תחושת סכנה רק על ידי המעמד שלהם, המראה שלהם, המבט שלהם ואף להרוג אדם רק עם הידיים וללא אמצעי עזר.
סביר להניח שאותם מצבים שבהם מופיע תוקף ללא אמצעי גלוי לעין הם הקשים לתרגום מצדו של איש הביטחון, כי תוספת של אמצעי כנראה הופכת את קבלת ההחלטות לקלה יותר.
ההוכחה לכך מגיעה מחלק מהאירועים האחרונים שנראו דומים במאפייני התנהגות התוקף אבל שונים בהחלטה ובתגובת איש הביטחון:
דוגמא 1 – מחבלת עם סכין בתחנה מרכזית:
בשני האירועים ישנה מחבלת שהגיע עם סכין, כוחות ביטחון שמזהים אותה עם סכין ביד, אין אזרחים בקרבת המחבלת חוץ מאנשי הביטחון והתגובה שונה לחלוטין.
אז איזה כוח צודק? האם אלה שירו במחבלת או אלה שהצליחו לשכנע אותה להוריד את הסכין ובכך נמנעו משימוש בנשק?
היכולת לתת תשובה לכך אינה פשוטה ואפילו מורכבת מכיוון שכל מצב יוצר אצל איש הביטחון תחושה ואווירה שמושפעים מאישיותו, אופיו, הביטחון העצמי שלו, הביטחון המקצועי שלו והסביבה.
עד כאן, לדעתי יש הגיון בשילוב של חוק העונשין עם נוהל פתיחה באש ולו רק בגלל שהנוהל מסייע במצבים שמוגדרים כאפורים בעיניו של איש הביטחון ואולי יעלו את הסיכוי שלא יטעה בסווג האירוע ובקבלת ההחלטות שלו.
אני מבין שיש לשאוף למצב של מינימום טעויות בזיהוי, בסיווג ובתגובה כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע אבל גם בטוח שיש לשאוף שהחוק והנהלים יהיו פשוטים להבנה וליישום על ידי איש הביטחון.
אז למה היה צריך להוסיף לנוהל פתיחה באש גם את נוהל הלחימה? למה היה צריך לפרק את נוהל פתיחה באש לשלושה מצבים שונים שבכל אחד מהם איש הביטחון צריך להבין מה הוא רואה, מה הוא מרגיש ומה מותר ובעיקר מה אסור לו לעשות כתגובה?
נעבור לצד של התוקף כדי לנסות ולהבין האם נוהל פתיחה באש מספיק.
אם אדם יצא כדי לבצע פגיעה באדם אחר וגם ממש את כוונתו בשטח ובאמת מבצע תקיפה מכל סוג, אזי המצב הנראה לעין ברור והתגובה אליו ברורה גם כן. גם אם כחלק מהתגובה, איש הביטחון ישתמש בנוהל פתיחה באש ויצעק לעבר התוקף וזה ימשיך בתהליך התקיפה עדיין תמונת המצב תהיה ברורה – סכנה מידית ומוחשית.
אם איש ביטחון יזהה אדם אחר ויסווג אותו כחריג או כחשוד ועדיין לא יהיה בטוח אם הנ"ל מהווה סכנה, אז במצב כזה יכול להשתמש בנוהל פתיחה באש והוא יצעק לעברו. התגובה לצעקה, בעצירה ובהמשך שיתוף פעולה או בהתעלמות ובהמשך התקדמות תשפיע על המשך התגובה והטיפול כולל שימוש בנשק.
סביר להניח, שאדם שאין לו כוונות לביצוע פגיעה באחר יענה בחיוב לפנייה של איש ביטחון ויבחר לשתף פעולה.
לדעתי ורק לדעתי, נוהל הלחימה אינו הכרחי כתוספת לחוק העונשין ולנוהל פתיחה באש ואף יתכן שעצם קיומו מסבך את המצב ומקשה על יכולת קבלת ההחלטה של איש הביטחון במצבי חירום ובעיקר במצבים האפורים שבהם.
כאמור, אני בדעה, שהאירועים האחרונים צריכים לשלוח את מקבלי ההחלטות לסיעור מוחות בשאלה האם באמת צריך את נוהל הלחימה.
במידה ויוחלט שאכן יש בו צורך, אז יהיה צריך להחליט האם הוא מתאים לכלל כוחות הביטחון או רק לאלו אשר יש ביכולתם לגייס כוח אדם איכותי, להכשיר אותו ברמה גבוהה ולהמשיך לאמן על מנת לשמור על כשירות מבצעית גבוהה. אני חושב שכפי שזה נראה ומתבקש כיום, נוהל הלחימה מתאים רק לכוחות האבטחה הממלכתיים ולא לכוחות משטרה, צבא ולאבטחה האזרחית מונחית משטרת ישראל.