ניסיון ההתנקשות בשר דוד צבי פנקס 1952

השר דוד צבי פנקס היה נבחר הציבור הראשון שניסו להתנקש בחייו מיום הקמת מדינת ישראל. דוד צבי פנקס, היה פוליטיקאי ישראלי, מחותמי מגילת העצמאות ושר התחבורה השלישי מטעם, מפלגת "המזרחי", של מדינת ישראל מ-8 באוקטובר 1951 ועד פטירתו מהתקף לב בתאריך 14 באוגוסט 1952. בליל שבת, 20 ביוני 1952, הונחה פצצה במרפסת ביתו של דוד צבי פנקס, שהתגורר ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב. הפצצה לא התפוצצה, ולכן יום למחרת המתנקשים הניחו פצצה נוספת, הפעם ליד דלת ביתו. 

הסיבה להתנקשות – מחלוקת סביב נושא הכפייה הדתית:
כבר בתקופת היישוב היה המתח בין הדת לחילוניות שאפיינה את החלוציות העברית נושא לפולמוסים סוערים ובעלי פוטנציאל נפיץ, תרתי משמע. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, היה חילוני גמור, אך באותה נשימה היה זה אותו בן גוריון שחיבר בשנת 1947 את "מכתב הסטטוס־קוו", ששלח כיו"ר הסוכנות היהודית לאגודת ישראל ובו קווים לדמותו של הסטטוס קוו בענייני דת עבור המדינה שבדרך. כבר עם הקמת הממשלה הראשונה החליט בן גוריון כי מפלגתו מפא"י תקים קואליציה עם החזית הדתית המאוחדת ולא עם מפלגת מפ"ם השמאלנית או עם חירות הרוויזיוניסטית. היחס לסוגיות דת ומדינה שהתגבש כבר משחר ימי המדינה היה שיש לפתור אותן באמצעות "פוליטיקה של הסדרה", היינו הימנעות מהכרעת רוב חד צדדית נוקבת ומהדהדת והסדרה בדרך של הידברות והסכמה.
הממשלות הראשונות שידעה המדינה לא האריכו ימים, ובכמה מקרים נפלו בגלל סיבות הנוגעות במישרין או בעקיפין לדת. כך למשל, סיימה הממשלה השנייה את דרכה בפברואר 1951, כארבעה חודשים לאחר הקמתה, בעקבות התפטרות של בן גוריון בשל מחלוקות עם המפלגות הדתיות על דרך הקניית החינוך הדתי לילדי העולים. 
כאמור, דוד צבי פנקס כיהן כשר התחבורה בממשלה השלישית בראשותו של בן גוריון, ממשלה שנדרשה להתמודד עם ימי צנע, קיצוב ומחסור. כחלק מההוראה לצמצם שימוש בדלק, הורה השר פנקס שכלי רכב יושבתו יומיים בשבוע, כאשר אחד מהימים הללו יהיה יום שבת. התקנה עוררה סקנדל ציבורי ונתפסה ככפייה דתית באצטלה של אילוץ כלכלי.

המתנקשים:
הסופר ועיתונאי "הארץ" עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר, מי שהיה בשירותו הצבאי מומחה חבלה – שניהם יוצאי לח"י. שניהם חשבו שצריך לעשות מעשה ולמחות בצורה אישית על מעשיו של השר.

דרך הפעולה שנבחרה להתנקשות – מטען חבלה:
הטמנת פצצה במוסדות רשמיים כאמצעי לזעזע את מקבלי ההחלטות ואת הציבור לנוכח נושא שנוי במחלוקת לא הייתה מעשה חריג באותם ימים. מי מיוצאי המחתרות שחש כי המדינה החדשה מפרה הבטחה, החליט לעיתים שהוא פועל באמצעים הישנים שהכיר. ארסנל חומרי החבלה שהטמינו הוא וחבריו מאז מלחמת העצמאות שב ונשלף. אנשי המחתרות לא השתחררו כל כך מהר מאווירת הטרור שבה חיו שנים. הם סירבו לעכל כי לא מדובר עוד בבריטים, אלא באנשים בני עמם. הנחת פצצה בצירות צ'כוסלובקיה ובמערכת השבועון הסנסציוני "העולם הזה"; פיצוץ בשגרירות הסובייטית וגם חומר נפץ שנתפס אצל בחורי ישיבה שהתכוונו לפגוע באמצעותו במשרד החינוך, במחאה על התגבשותו של חוק חינוך ממלכתי שנתפס כמאיים על החינוך הדתי – כל אלה הן רק דוגמאות שהביאו למשפטים מתוקשרים של חברי מחתרת, להרשעה בעברות חמורות ולעונשים שהומתקו לימים. אך הטמנת פצצה בביתו הפרטי של אדם הייתה צעד מרחיק לכת. 
את הפצצה קיבל עמוס קינן מיעקב חרותי אותו הכיר מהתיכון שלאחר ניסיון ההתנקשות פרסם את הפרטים הבאים: "קינן הגיע אליי וביקש אצבעות חומר נפץ. לאיזה צורך? שאלתי. פעולת מחאה-ראווה, לפוצץ מטען מול החנות של המשביר לצרכן ביפו המוכרת סחורה גרמנית. בלילה אין עוברים ושבים. לא היה לי צל של ספק שעמוס דובר אמת. גם זה היה אצלנו כלל בל יעבור. קבענו פגישה והבאתי לו את האצבעות. לעמוס היו שתי ידיים שמאליות, אבל שאלתיאל בן יאיר היה מקצוען, וההמשך ידוע. הפצצה הופעלה בביתו של פנקס. מאותו יום לא דיברתי עם עמוס מטוב ועד רע 30 שנה. דחיתי כל ניסיון לקשר אתו".

ההתנקשות:
כאמור, השר דוד צבי פנקס התגורר בדירה בבניין ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב:

 

בליל שבת, 20 ביוני 1952, הניחו המתנקשים פצצה במרפסת ביתו של דוד צבי פנקס. הפצצה לא התפוצצה והתגלתה על ידי בנו של דוד צבי פנקס שהזעיק את המשטרה. המשטרה הציבה מארבים בסביבת ביתו של פנקס ולמחרת הונחה פצצה נוספת, הפעם ליד דלת ביתו. היא התפוצצה, גרמה נזק סביבתי, אך איש לא נפגע. השתלשלות האירוע באותו פורסמה על ידי המשטרה:
בשעה 01:30, הרגיש משמר שוטרים בשני אנשים שנכנסו לחדר המדרגות בבית ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב. כעבור 20 שניות יצאו השניים וניסו להתרחק מהמקום. לאחר שעוררו חשד בלב השוטרים, הם פקדו עליהם לעמוד. השניים לא נשמעו לפקודה והמשיכו להתרחק. השוטרים שלפו נשקם ופקדו עליהם לעמוד ולא – יפתחו עליהם באש. השניים נעצרו והועברו בידיים מורמות לכיוון תחנת המשטרה ברחוב יהודה הלוי 8. בו ברגע נשמעה התפוצצות בחדר המדרגות של הבית שאותו עזבו השניים. שני השוטרים עלו מיד לחדר המדרגות ומצאו את דלת דירתו של דוד צבי פנקס הגר באותו בית פרוצה. הדירה היא בקומה ב' מצד שמאל. חבלן המשטרה שהגיע למקום גילה מיד שהפצצה שהרסה את דלת הדירה היתה מתוצרת בית.      

הטיפול במתנקשים:
בימי מעצרם שמרו קינן ושאלתיאל על זכות השתיקה, פתחו בשביתת רעב במחאה על תנאי מעצרם ולא הודו במעורבותם באירוע. "לא נשאתי, לא זרקתי, לא הטלתי ולא הנחתי את הפצצה בביתו של שר התחבורה פנקס", אמר קינן בבית המשפט. רק לאחר פטירתו של פנקס עמדו קינן ובן־יאיר לדין. הם טענו שהגיעו לאזור בתמימות, לאחר שקיבלו שיחת טלפון אנונימית. למשפטם התמנה באופן חריג שופט אזרחי שלא היה לו ניסיון פלילי. השופט קבע שאין שום ספק שהנאשמים דוברי אמת, וזיכה אותם. ערעור הוגש לבית המשפט העליון. שופטי העליון מתחו ביקורת חריפה על השופט, ותהו למה נפגש קינן באישון לילה עם קצין לשעבר המתמחה בחומרי נפץ. למרות זאת, גם הם זיכו באופן תמוה את הנאשמים. לימים גילה קינן למקורביו שהוא אכן ביצע את ההתנקשות.

דוד צבי פנקס:
כחודשיים לאחר ההתנקשות נפטר פנקס מהתקף לב פתאומי, והוא בן 57 בלבד. בשעת מותו נמצאו לידו ספר תנ"ך, מסכת פסחים ומסמכי עבודה. בני משפחתו קשרו את פטירתו להתנקשות בחייו ולאופן המזלזל שבו התייחסו אליה. ליבו של האיש הזה נשבר. למחרת ההלוויה ציינו חבריו בישיבת הממשלה שפנקס קיבל מכתבי איומים על חייו.
לאחר מותו של פנקס, לא האריכה הממשלה השלישית ימים: בסוף ספטמבר 1952 עזבו את הממשלה המפלגות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל בשל התנגדות אנשיהן לגיוס נשים לצה"ל. לאחר כשלושה חודשים התפטר גם בן גוריון, שוב בשל ויכוח הנוגע לחינוך הדתי, והממשלה סיימה את דרכה.
סרטון מארכיון מדינה – הדיווח על מותו של פנקס (בחלק הראשון של סרטון):

בשנת 1952, ראש הממשלה והשרים בישראל לא היו מאובטחים. היחידה לאבטחת שקמה בשנת 1958 עדיין לא קמה ולכן נבחרי הציבור היו חשופים לפגיעה במאה אחוז למעט במקרים בהם המשטרה החליטה לפעול לאבטחתם. עובדתית, בניסיון ההתנקשות בשר דוד צבי פנקס המשטרה הציבה מארב סביב ביתו לאחר שהמטען הראשון הונח במרפסת לא התפוצץ. לא מצאתי תשובה לשאלה מדוע השוטרים שהיו במארב לא זיהו את המתנקשים בכניסתם לבניין ולא מנעו את הנחת מטען החבלה השני בצמוד לדלת הבית. בשנים האחרונות שרים בישראל, שאינם באחריות שב"כ, מאובטחים על בסיס ניתוח פעילות והערכת מצב לקביעת רמת האבטחה הנדרשת, למעט הצבת מאבטחים בבתים שמוגדרים כמתקני קבע. אין ספק שמאבטח שמוצב בבית השר/ה אמור לאתר כל אדם שאינו מוכר ובטח כל חפץ חשוד/מטען המונח בגזרת האיום.

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים"

כתיבת תגובה