שיגרה אופטימית מעוורת את עיני הביטחון

הפיגוע שבוצע בתחילת אוקטובר במפעל באזור התעשייה ברקן על ידי עובד המפעל ממוצא ערבי פלסטיני, בו נרצחו 2 עובדים ועובדת אחת שנפצעה בינוני, מניף לפנינו דגל אדום ענק המתייחס לסכנה הטמונה בשגרה.

לא מדובר בסתם עוד שגרה כי אם בשגרה אופטימית שמעוורת את עיני הביטחון במפעל רגיש כל כך במיקומו ובמאפייני האוכלוסייה שעובדת בו.

בהתבסס על נתוני האירוע, כפי שפורסמו בכלי התקשורת השונים, ניתן להבין שהיו על המחבל הפלסטיני סימנים מחשידים בהתנהגות בחלק מהתקופה הקצרה בה הספיק לעבוד במפעל ובטח שביום הפיגוע עצמו. סימנים שלא אותרו בזמן אמת על ידי אף אחד מהנהלת ומעובדי המפעל האחרים. מסלול המחבל במפעל, בבוקר הפיגוע, לא נראה כמסלול עובד הגיוני שמגיע לעבודה ובנוסף יתכן שכך גם התיק שנשא על גבו ובקשותיו מעובדים אחרים רגע לפני שרצח את שני עמיתיו לעבודה בעזרת רובה אוטומטי.

המציאות בישראל יכולה מצד אחד להסביר היטב את האופטימיות הקיימת אצל חלק מהאזרחים ובמיוחד באזורים שיש בהם ערבים פלסטינים המשולבים בעבודה היומיומית בעסקים ובמפעלים ישראלים ומצד שני מחייבת התנהלות גם כלפיהם, ולא רק, על פי האמרה של "כבדהו וחשדהו". ולא, תעמיד את עצמך ואת הסובבים אותך בסכנה מוחשית ומידית.

אני בעד חיים אופטימיים אבל מבין היטב שהמציאות בישראל מחייבת גם את האופטימיים להיות חשדניים במידה הנדרשת לצורך יצירת סביבה בטוחה המתבססת על הגדרות ונהלים המקלים על היכולת לזהות התנהגות חריגה בקרב העובדים והמבקרים במפעל. אפשר להאמין בדו קיום וטוב שעסקים ומפעלים מעסיקים גם ערבים פלסטינים במסגרת אמונה זו, אבל אסור להתעלם ממאפייני המציאות המורכבת ולעיתים המסוכנת הקיימת בישראל מזה שנים רבות.

המציאות בישראל מחייבת כל אזרח, ובטח כאלה שמעסיקים ואחראים על אזרחים נוספים, להיות ברמה בסיסית של ידע אקטואלי כדי להבין אלו סכנות קיימות בסביבה החופשית ובעיקר באזורים מעורבים ומהם המענים כנגד הניתנים ליישום.

נשאלת השאלה מדוע אנחנו מתעוררים רק כאשר מתרחש פיגוע רצחני? ומדוע אנחנו לא מצליחים ליצור מנגנון למידה מאירועי עבר במאפיינים דומים? הרי הפיגוע במפעל בברקן אינו הפיגוע הראשון שבו עובד מנצל את האמון שניתן בו כדי לחזור למקום עבודתו לצורך רציחת אזרחים חפים מפשע ממניעים לאומניים או אישיים.

מבלי לראות את המצלמות שתיעדו את מסלול הרוצח, מרגע כניסתו למפעל ועד יציאתו כשהרובה בידו, ברור לי שהתנהגותו לא היתה רגילה וכללה סימנים מחשידים שהעידו על רמת לחץ מסוימת. ככלל, אין אדם של יראה סימנים מחשידים בהתנהגות במהלך ביצוע מעשה שמוגדר כלא נורמטיבי ושלילי ובמיוחד כאשר הוא מסתיר כלי נשק בתיק.

אסור שהשגרה האופטימית תפגע ואף תנטרל את החשדנות הטבעית הבסיסית הנדרש שתהיה בכל אדם הנמצא במפעל.

אישית, אני חושב שאזורי תעשייה והעסקים והמפעלים שבשטחם צריכים להיות תחת הנחיה של משטרת ישראל או צה"ל בכל הקשור לתפיסת האבטחה ומימושה בשטח. תפיסה שתשלב את ראיית האבטחה כבר בשלב גיוס העובדים ותמשיך לביצוע פעולות מניעה שתקשנה על היריב הפוטנציאלי בין אם הוא זר לחלוטין או עובד מוכר במפעל.

בעלים ומנהל מפעל חייב לדעת שנושא ביטחון העובדים נמצא תחת אחריותו הישירה וחלה עליו החובה לפעול בהתאם להנחיות כדי לנסות ולמנוע את ניסיון הפיגוע הבא.

כל עובד צריך לדעת ולהרגיש שמסתכלים עליו ובוחנים אותו במהלך יום העבודה גם בעיניים של אבטחה כולל סיכוי שיתשאלו וייבדק אותו במצבים בהם יזהו סימנם מחשידים שמעידים שיתכן שמשהו אצלו לא בסדר.   

מערך אבטחה במפעל חייב לשלב בפעולותיו גם את העובדים בדרך של מודעות לאיומים ולסכנות ובמתן כלים נכונים לסיוע איתור חריגים בסביבת עבודתם וכל זאת כדי ללמדם לא לקבל כל דבר כמובן מאליו ולא להניח הנחות ללא בדיקה.

אני לא יודע אם ניתן היה למנוע את הפיגוע במפעל בברקן אבל כן בטוח שהיה אפשר להיות יותר טובים ביכולת ההתמודדות אל מול איום מהסוג הזה.

אל תתנו לשגרה האופטימית להשכיח מכ את הסכנות הקיימות ולעוור אותכם מלראות אותן לידכם.

זכרו, ש"אבטחה צריך לקיים" גם כשאופטימיים!!!

כתוב/כתבי תגובה