מחר 5.52021 יום השנה ה – 47 לאסון מעלות (טבח מעלות), אירוע טרור פלסטיני שהתרחש במעלות ב-15 במאי 1974. המחבלים רצחו 4 אזרחים ו – 22 תלמידים ותלמידות שתפסו כבני ערובה. אחת מהתלמידות שנרצחה הינה לילי מורד ז"ל, אחותו של כותב המאמר: סא"ל במילואים יוסי מורד.
לילי מורד נולדה בצפת, ג' בחשוון תשי"ח (28.10.1957).
תקציר על האסון:
אסון מעלות הוא אירוע טרור שהתרחש במעלות ובו נרצחו על ידי מחבלים נוסעת באוטובוס ושלושה מתושבי המקום, ובהמשכו הוא הפך לפיגוע מיקוח שבו נלכדו כבני ערובה תלמידים ותלמידות מצפת אשר לנו בבית הספר במעלות. בעקבות ניסיון חילוץ כושל נרצחו 22 מבני הערובה ונהרג חייל צה"ל. שלושת המחבלים נהרגו מאש כוחות צה"ל, 68 אזרחים וחיילים נפצעו. האירוע החל כשחוליית מחבלים מארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" חדרה לישראל מלבנון, נכנסה לבית משפחת כהן במעלות ורצחה את בני הזוג כהן ואת בנם בן ה-4. לאחר מכן החוליה השתלטה על מבנה בית הספר "נתיב מאיר" במעלות, ולקחה כבני ערובה 105 תלמידים ו-10 מורים מבית הספר התיכון הדתי בצפת, ששהו בבית הספר במסגרת פעילות גדנ"ע. המחבלים דרשו לשחרר 20 מחבריהם הכלואים בישראל, ואיימו להרוג את בני הערובה. מועד פקיעת האולטימטום נקבע לשעה 18:00 באותו יום.
סיפור מצמרר ומדהים על "יומן הדמים" אשר הותירה אחותי לילי מורד הי"ד נערה ותלמידה מחצור הגלילית, שנרשם ונכתב על קרטון מחבילת ופלים, בשעות הזוועה ונחתם בדמים. מסמך יחיד במינו. לילי כונתה בכל אמצעי התקשורת "אנה פרנק מחצור הגלילית". לוחם מסיירת מטכ"ל שהשתתף בניסיון החילוץ מצא את המכתב שהשאירה לילי והעביר אותו למשפחתה. אם המשפחה, שמרה את המכתב לאורך שנים ורק לאחרונה העבירה לי אותו.
הערה: אין אדם ראוי ומתאים יותר מיוסי מורד שידע לשתף ולספר את סיפורה של אחותו האמיצה.
צילום של המכתב שנכתב על ידי לילי מורד ז"ל:
כך כתבה לילי מורד:
יום שני של הגדנ"ע 15.5.74.
"חצי מנומנמת חצי ערה, לא בא לישון. כמו מתה. אני שומעת את קול הבנות צועקות חבלנים, חבלנים. ברגעים הראשונים לא האמנתי להן ששמעו אוזני. אך לאט לאט מתרגלת אני לרעיון ורואה חבלן המעיר כל תלמיד ותלמיד. צרחות, צווחות, אחד נופל על השני. לא יאומן שיש חבלן. נו טוב זאת המציאות. העיקר הוא ……ובקש שלא יפחד ממנו ושהוא לא יגע בנו לרעה. חשבנו שכך יהיה ובאמת כך היה התנהגותם. מחצית מהתלמידים בוכים וחצי רועדים ועיקר של המורים נעלמו. לאט לאט התלמידים ….שקטים כשכל גופנו רועד מפחד. קול נפץ נשמע, התנפצות, לאחריה שתי יריות מכוונות לאוויר. השני……… חשבנו שזה……ישבנו שעתיים שלמות בלי להזיז עפעף. בדיוק בשעה 4 הדלקנו את הרדיו ושמענו חדשות שדיברו על כל מה שקרה אמש. והשדרן ברדיו גם הודיע כי בשעה שש בערב יהיו החלפת מחבלים כלואים בארץ. השמחה היתה רבה. מבול של מחיאות כפיים סוערות, כילו באותו רגע זמר סיים לשיר. פתאום החלו ברמקולים בין החבלנים למשטרה. כך ידענו שאנו נשב לכודים עד השעה 6 בערב. פחד מוות היה באותו רגע. לא ידענו מה לעשות ומה יקרה בכל רגע ורגע. ישבנו מתוחים ועצבניים. לכל אחד כאב משהו אחר…… מהומה ופחד. ………עוד נתח עשן ובומים איומים אשר מחרישים לנו את האוזניים, ולא יכולים לשמוע כלום. והנה, עוד שה השחרור הנפלא"
רבע שעה לפני פקיעת האולטימטום פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לבית הספר על-מנת לחסל את המחבלים כל המחבלים אכן חוסלו, אך קודם לחיסולם טבחו המחבלים ב-22 ילדים בהם אח ואחות. ופצעו 68 ילדים.
לילי אחותי האמיצה כתבה ותיעדה את השעות האחרונות בחייה.! בשעות הקשות שחוותה, המשיכה לילי להושיט עזרה לחברים במצוקה ולרגע לא חשבה ולא חיפשה הזדמנות לברוח ולהציל את חייה. אחת מחברותיה הקיאה, ולילי ביקשה מהמחבל לאפשר לה להביא מים לחברתה. המחבל הורה לה לרדת למטה ולהביא מים, אך התרה בה שאם לא תחזור יהרוג את חברתה. לילי ניצלה את הזדמנות כדי להבריח עוד זוג תלמידים החוצה מהתופת. התלמידים הניצולים עצמם סיפרו על כך במפגש ניצולים במעלות: "היא ביצעה בנאמנות את המשימה" כך אמרו. כאמור, לילי הותירה לנו "יומן דמים" קרטון וופלה מוכתם בדם עליו כתבה ותיארה את השעות הקשות, מסמך יחיד במינו. מה דחף את לילי לכתוב את תיאוריה החשופים אך לא נעדרי התקווה בשעות חייה האחרונות? את המילים שזכו לחתימת דמים. עברית פשוטה ומנופה מכל יותרת. כתיבה פשוטה ועניינית צמודה למציאות שהקיפה אותה. כך היא ישבה אי שם בתוך השורות המצופפות, אחוזת רעד כמוהם, מפרפרת מתוך אימת הבלתי ידוע להכרתה, אבל אולי הידוע כבר היטב לתאיה העמוקים והסמויים של אישיותה.
בשבילי וכל מי שמכיר את סיפורה, לילי, היא אנה פרנק הקטנה מחצור הגלילית, אשר בשעה קצרה עשתה את התפתחותה של קודמתה שארכה אז שנים. אחותי הגיבורה, אשר במרוצה רגשית הנציחה את דרך הייסורים המרוכזת אשר עברה עם חבריה וחברותיה המופקרים לחסדיהם של מחבלים אשר עוררו את אמונם. כתיבתה של לילי שיקף את עולמה העצמי בדיוק במתרחש סביבה. בכל השנים שעברו, אני שואל את עצמי את השאלות הבאות:
איך לילי מתחה סביב עצמה את עיגול הבדידות מבלי להתבודד?
האם כתיבתה היטיבה עמה? למען מי היא כתבה?
למען מי היא הלבישה את חוויותיה במילים פשוטות ותואמות כמו העור החובק את רקמת הבשר והדם?
זוהי לילי מורד, הילדה בת כיתה י', אשר גדלה בחצור הגלילית, ופלשה לחיינו ביומן חשוף שנרשם בשעות זוועה ונחתם בדמים.
חיי נערה קטנה שהייתה עשויה לגדול לסופרת ריאליסטית היודעת את סודם של פרטים נבחרים. של עריכתם וסידורם בסוד הצמצום והדיוק.
כמאה תלמידים/ת ישבו מצופפים ורעדו מאימה. גם לילי ישבה כמוהם ורעדה מאימה. אחת בין המאה שהיה לה חשוב לכתוב ולתעד את שהרגיש ועברה.
כאח, קצין בצה"ל וכיום סא"ל במילואים, אני יודע שלילי השאירה לי ולאחרים מסר אחד וחשוב שקשור למושג "אחריות". מסר האחריות שמלווה אותנו מיום הקמת המדינה ועד היום. האסון בהר מירון שהתרחש ב – 29 לאפריל 2021 ויום השנה לאסון מעלות שיחול מחר, חייבים להזכיר לכל אחד ואחת את החשיבות והמשמעות של אחריות. במהלך שירותי בצה"ל, יצאתי למסע לפולין שבמהלכו מצאתי לנכון להשוות בין התנהגותו האחראית של יאנוש קורצאק שהחליט להישאר עם תלמידיו ולא הפקיר אותם גם כאשר הגרמנים לקחו אותם ברכבת למחנה הריכוז טרבלינקה וכל זאת למרות שידע שיש ביכולתו לעזוב אותם ולהינצל בעצמו לבין המורים של לילי אחותי וחבריה, שהחליטו לברוח, להשאיר ולהפקיר אותם בידי המחבלים הרצחניים.
מידי שנה אני משתתף באירוע הזיכרון לחללי אסון מעלות. בחת מהאזכרות עליתי לדבר ולהסביר על חשיבות האחריות: